מחקר חדש קובע כי ילדים בוגרים של זוגות ישראלים שהתגרשו נוטים לחפש זוגיות, מכבדים את מוסד הנישואים, מתחתנים ומנסים לבנות משפחה וחיי נישואין אידיאליים. ממצאי מחקר זה, שבוצע באוניברסיטת בן-גוריון, עומדים בסתירה לממצאי מחקרים שבוצעו בארצות המערב, שמראים כי ילדים בוגרים שהוריהם התגרשו, נתקלים בבעיות בזוגיות, תופסים את מוסד הנישואין באופן שלילי ושיעור הגירושים בקרבם גבוה יותר מאשר בקרב משפחות דו-הוריות.
החוקרת רוית שטיינמן, דוקטורנטית במחלקה למדעי התנהגות, ביצעה את המחקר בהנחייתו של פרופסור סולי דרימן, ראש צוות המחקר של גירושין מאוחרים באוניברסיטת בן-גוריון. בין ההסברים האפשריים לתופעה: בישראל ה"ביחד" מאד חשוב בגלל המצב הכלכלי והביטחוני הקשה וגם מכיוון שישראל היא מדינה של מהגרים. הסבר אחר לממצאי המחקר בישראל נעוץ בהערכה כי הדת היהודית מדגישה את החשיבות של ערך חיי המשפחה. ממצאי המחקר נחשפו במלואם במסגרת יום העיון "גירושין מאוחרים-ברכה ו/או קללה?", שהתקיים ב-19 באפריל 2007, בסמינר אפעל, על ידי האגודה הישראלית לטיפול במשפחה. לדברי פרופ' דרימן, גירושין מאוחרים הינה תופעה צומחת בעולם המערבי. כיום למעלה מ-30% מהזוגות המתגרשים הם בגילאי 45 ומעלה (ושיעור זה אף נמצא בעליה מתמדת), לעומת 2-3% בלבד בשנות השבעים.
מחקר אחר, שממצאיו היתפרסמו במהלך יום העיון, בדק כיצד כל אחד מבני הזוג המתגרשים תופסים את הגירושין. המחקר, שבוצע על ידי תלמידה לשעבר של פרופ' דרימן, ד"ר רחל רוקח, פסיכולוגית קלינית בכירה מהמרכז לגיל הרך בירושלים, מצא כי למרות שנשים היו מודעות לבגידתם של בעליהן, הגברים לא ידעו על בגידתם של נשותיהם. הסבר אפשרי לכך הוא שנשים יותר רגישות מאשר גברים, ולפיכך גם קולטות את הרמזים אודות הבגידה בצורה יותר יעילה מאשר בעליהן. אף אחד מבני הזוג שהשתתף במחקר, לא יחס את הגירושין לבגידה עצמה, ותחת זאת, הם הבליטו את התהליך המייגע, המתסכל והמאכזב של חיי הנישואין. ממצא מעניין אחר הוא, שמתוך 14 אנשים שהשתתפו במחקר (שבעה זוגות), 12 מהם דיווחו שהם יזמו את הגירושין (!). מאחר שהדבר איננו אפשרי מבחינה סטטיסטית, יתכן שהממצא מצביע על הנטייה לפיה אנשים בחברה הישראלית נוטים לחשוב כי הם לוקחים על עצמם אחריות לגורלם ולפיכך מייחסים לעצמם את היוזמה לגירושין.
