רבות נכתב על הבעייתיות הכרוכה בהשתתפותם של ילדים ובני נוער בתכניות ריאליטי ודוקו-ריאליטי, ועל ההשפעה השלילית שלה על אספקטים שונים בחייהם, גם כאשר הילדים הם פאסיביים, כלומר נראים על המסך אך אינם פעילים ממש. פוטנציאל הפגיעה בילדים-כוכבים אלה הוא משמעותי בעיקר בתכניות המציגות מצבי חיים מורכבים, קשים או אינטימיים בתוך המשפחה.
עד כה התמקדו הדיונים בפגיעה בילדי ריאליטי בעיקר בארבעה תחומים:
הזכות לפרטיות העומדת לכל ילד.
אפשרות חשיפת הילד, ושל בני משפחתו, ללעג פומבי מצד קבוצת בני גילו מן המעגל הקרוב והרחוק, ולסיכוני היום שאחרי. זאת לאור העובדה שתכניות אלו נצפות ביותר גם על ידי ילדים ובני נוער.
ההיבטים האתיים והמוסריים של השתתפות ילדים בתכנית ריאליטי. אלה כוללים את שאלת ההגנה על הילד ושמירה על כבודו, כאשר אין חיסיון זהות, וההשתתפות לעתים נכפית עליו.
תקנות עבודות ילדים ובני נוער.
כאן אני מבקשת להתייחס לזווית נוספת של הבעיה, המדגישה נזק מסוג אחר. נזק זה הוא קשה יותר לכימות ולמדידה, ואי אפשר למנוע אותו באמצעות ניסוח אמנות, פרסום קודקס אתי, הקפדה על תקנות ואכיפתן בידי הרגולטור, או אף רעיונות, שכמותם כבר הועלו בעבר, כגון אישור השתתפות בתכנית מצד גורם מתוך בית הספר.
הכוונה היא לפגיעה אפשרית בקשריו של הילד עם הדמויות המלוות אותו במערכת החינוך שבה הוא לומד. מקורותיה של פגיעה כזאת אינם גלויים, אינם מודעים ואינם ישירים, וביטוייה מופיעים על גבי רצף בארבע רמות:
רמה ראשונה – דעות קדומות
אמירות או התנהגויות חריגות, החושפות ביטויי תוקפנות של הילד או של בני משפחתו, עלולות לייצר דעה שלילית אצל הצופים, ובהם גם אנשי חינוך, העומדים בקשר עם הילד או עם משפחתו. הדבר נכון גם כאשר מדובר בסיטואציות מוקצנות, או כאלה שנעשתה בהן מניפולציה של עריכה, ועל אף שחשיפה מסוג זה חוטאת לאמת, שכן לא כך נוהגת המשפחה בדרך כלל.
היכרות עם אופני התנהגות ועמדות בעייתיות של הילדים עצמם, או של בני משפחתם, בעקבות צפייה בתכנית ריאליטי, יוצרת אצל אנשי החינוך קושי העלול להשפיע על אופן התייחסותם לתלמיד.
קושי זה תורם לבניית ציפיות שליליות ביחס לכישוריו של התלמיד, בעיקר בתחומים ההתנהגותיים והחברתיים, כפי שבאו לידי ביטוי בתכנית. ציפיות אלו מתחזקות במקרים שבהם מידע שנשאב מתכנית ריאליטי מצטלב עם נתונים קודמים על התנהלות דומה של הילד במסגרת הבית-ספרית.
רמה שנייה - מימוש הציפיות
לציפיות חיוביות של מורים מתלמידיהם בתחומים האקדמיים וההתנהגותיים, כמו גם לציפיות נמוכות, יש נטייה להתממש, בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה". מסקנות שליליות יוצרות ציפיות שליליות. במקרה זה, עמדתה של הדמות החינוכית, שהושפעה מן הצפייה בתכנית ריאליטי, עלולה לחזק אצל התלמיד התנהגויות שליליות. חוסר האמון ביכולתו משפיע על מידת המוטיבציה שלו לשנות או לתקן את התנהגותו, וכך נוצר מעגל שלילי של ציפיות–התנהגות–חיזוק הסטיגמה.
יש להבין, כי ילדים גם יכולים להתנהג באופן שונה במסגרות שונות. כך אפשר לצפות שילד יתנהג במסגרת המשפחה בצורה מסוימת, ואילו בבית הספר יפגין התנהגות שונה, התואמת את הסביבה החברתית שבה הוא נמצא. לדינמיקה מסוג זה יש פוטנציאל פגיעה במיוחד בחברי קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית.
רמה שלישית - ייאוש
מידע שלילי על תלמיד המופיע בתכנית ריאליטי עלול להשפיע במקרים מסוימים גם על מידת המוטיבציה המקצועית של המורה עצמו. המורה ה"משוחד" עלול להרגיש מאותגר פחות בעבודתו מול התלמיד באותם ההיבטים שבהם צפה, ומאחר שהוא חוזה סיכויים פחותים להצלחתו, באופן לא מודע, גם עשוי להשקיע בו פחות.
רמה רביעית – פגיעה ביכולת האמפטית
כאשר איש חינוך צופה בהתנהגות שלילית של ילד על גבי המסך, עשוי להיפגע גם אחד מהכישורים המרכזיים ליצירת תיקון התנהגותי אצל הילד: היכולת לחוש אמפטיה כלפיו. יכולתו של המורה לחוש אמפטיה כלפי תלמידיו, עם כל הקושי הכרוך בה, מאיצה אצלם את תהליך התיקון, זה שיחזיק לאורך זמן. צפייה בהתנהגות אנטי-חברתית, המעוררת אסוציאציה של התנהגות דומה בבית הספר, עלולה לפגוע ביכולתו של המורה להשקיע יותר בחינוכו וללא משוא פנים.
השתתפות ילדים בתכניות ריאליטי עלולה אפוא לחשוף אותם למצבים שבהם יופלו לרעה בתוך המערכת החינוכית. זוהי סיבה טובה דיה מדוע, למרות הכוונות הטובות, אין לאפשר להם לקחת חלק בתכניות אלו.
* לילי הלפרין, מפתחת תוכניות אמ"ת להתמודדות עם מצבי תסכול ואלימות
Lily.halperin@gmail.com