פעילות הפגתית רגשית בעקבות מבצע צוק איתן

פעילות 1– סיפור החופש שלי:
לבקש מכל ילד לקפל דף לשניים, על חצי דף לכתוב (אצל ילדים קטנים יותר לצייר) חוויה קשה שחווה במהלך החופש הגדול ובחלק האחר לשתף בחוויה משמחת שעבר בחופש הגדול.  לרשום מתחת לחוויה "רשימת מכולת" של הרגשות שהתעוררו בו סביב אותה חוויה (בגן הגננות ירשמו ויקריאו לילד). לחלק את הכתה לקבוצות של שלושה  או ארבעה ילדים ולעודד אותם לשתף את הקבוצה במה שהם בחרו. לכל אחד בקבוצה יש בין שלוש לחמש דקות לשתף, כשחברי הקבוצה מקשיבים ומתייחסים רק לסיפור שלו מבלי "לגנוב את הבמה" לסיפור שלהם; תורם יגיע בהמשך. לאחר הפעילות לחזור למליאה ולהזמין את הילדים לשוחח על מה הפסידו ומה הרוויחו בשיתוף בחוויות שלהם, והאם מצאו מכנים משותפים עם הסיפורים של חבריהם לקבוצה.
פעילות 2 – קשת הרגשות:
לבקש מן הילדים להעלות שמות של רגשות שחוו במהלך החופשה (ללא עובדות או אירועים), ולהכין רשימה שלהם על הלוח: כעס, ייאוש, פחד, שמחה, שייכות, כיף, תסכול, אכזבה, בדידות, הנאה, אהבה, עצבנות, שעמום, חמלה וכו'. חשוב שהרשימה תהיה של הילדים ולא של המורה (לגננות, אפשרי להביא ציורי סמיילי של רגשות  ולהדביקם על לוח לבד כשהילדים מזכירים את הרגשות). אחרי שהילדים לא תורמים יותר לרשימה, המורה או הגננת יכולים להוסיף רגשות שלדעתם לא עלו. לבקש מן הילדים להכין פוסטרים בקבוצות קטנות כשבמרכז כל פוסטר כתוב או מבוטא הרגש. לחלק את הרגשות הדומיננטיים על כיסאות בחלקי החדר ולהזמין את הילדים לטייל בחדר, לעצור ליד רגש שבו הם רוצים לשתף אחרים. כך מתהוות קבוצות של ילדים ששותפים לרגש ויכולים לדבר ולשתף בו ובאירועים שגרמו לו, וכשילד מרגיש שמיצה רגש מסוים הוא יכול לעבור לפינת רגש אחר וקבוצה אחרת. בסיום הפעילות חשוב להחזיר את הילדים למליאה ולהזמינם לשתף בתחושות שלהם סביב התהליך הכיתתי.
פעילות 3 – בין מלחמה לתקווה:
יצירה כיתתית משותפת בעקבות חופש גדול בצל המלחמה. כל ילד מתבקש לכתוב (או לצייר) פוסטר, חיבור או מכתב שיבטא את  חוויותיו, הרגשותיו במהלך החופש הגדול בצל האירועים (מותר, כמובן, למי שלא רוצה להתייחס למלחמה לעשות זאת) וסביב תקוותיו לעתיד. או לחילופין, כל קבוצת ילדים מוזמנת להכין פוסטר משותף שבו לכל אחד יהיה ביטוי חזותי או מילולי להרגשותיו בעקבות החופש בצל המלחמה ולתקוותיו לעתיד. איסוף כל החומרים תוך דיון בכותרת שהכתה תיתן לעיתון או לתערוכה משותפת שלהם בנושא "החופש בצל מבצע צוק איתן" תוביל ליצירה משותפת שיש לה מקום על הקיר או באתר הכיתתי, ושרצוי להזמין את ההורים לראות ולכבד. בסיום התהליך חשוב שוב להזמין את הילדים לשתף במליאה בלמידותיהם ובתחושותיהם בעקבות הפעילות הכיתתית.
פעילות 4 – תרגיל מתקדם בפיתוח אמפתיה:
כל ילד מוזמן לכתוב מכתב ואף להוסיף ציור לילד פלסטינאי מפוחד (שאינו חבר חמאס או בן משפחה של אנשי חמאס), באותו גיל. כאן יש מתן אפשרות גם לבטא את המצוקה והתקוות שלנו וגם להבין שבצד השני יש ילדים שסובלים בדיוק מאותו מצב וגם להם יש תקוות. ההבנה שכולנו קורבנות של מלחמה, שכולנו רוצים לחיות בטוב, ושיש מקום ומשמעות להבעת הצורך המשותף  בעתיד טוב יותר, חשובה מאד לפיתוח האנושיות  של הפרט ויכולת ראיית האחר. יש לפעילות כזאת גם חשיבות שבהפסקת ההכללה הסטריאוטיפית והדמוניזציה של כל ילד פלסטיני, ותחושה שבמקום שכולנו שותפים לפחד ולתקווה יכול להיות חיבור ויכולה להתקיים תקווה לחיים טובים יותר באזורנו. אפשר להסתפק בשיחת מליאה (כמו בתרגילים הקודמים) או לחלק את המכתבים בין הילדים בעילום שם, ולבקש שכל אחד יענה למכתב שהוא קיבל במכתב נוסף. בסיום הפעילות אפשר לתלות את המכתבים או לקבצם לעיתון כיתתי.
פעילות 5 – הסיפור שלו והסיפור שלי:
יש לבחור סיפור או שיר שכוללים בתוכם סיפור על ילד בזמן מלחמה ועל קושי ופחד. מבקשים מכל ילד לקחת עיפרון צבעוני ולהדגיש שני משפטים שנוגעים לו ביותר. בשלב הבא כל ילד מתבקש לכתוב או לצייר את הסיפור שלו ולכלול בתוכו את המשפטים שבחר. במתכונת קבוצתית של אותה פעילות מחלקים את הכתה לקבוצות של ארבעה ילדים, ומבקשים מהם לרשום את כל המשפטים שנבחרו ולהכין יחד שיר או סיפור או פוסטר שיכלול את כל המשפטים הללו.  הסגירה הכיתתית היא תמיד במליאה תוך בירור החוויה שהילדים חוו במהלך העשייה והשיתוף של הזולת. התוצר האישי או הכיתתי יקבל ביטוי בעיתון, תערוכה או פוסטר כתתי.
אלה רק הצעות ספורות מתוך מגוון אפשרויות עשיר ששיך למאגר העבודה הטיפולית שלי עם קבוצות במצבי לחץ, אך כל איש חינוך יכול להיות יצירתי וליצור אפשרויות נוספות כל עוד יקפיד על העקרונות הבסיסיים שהוזכרו למעלה. ממש כמו שילדים זקוקים לחוויית ביטוי ועשייה שמפחיתים את תחושת חוסר האונים והייאוש, כך גם המורים. מלחמה היא לצערנו הזדמנות מצוינת, שלא בחרנו בה אך חשוב לנצלה, להכניס לבין כתלי בית הספר כמו גם לעולם הילדים, חוויות של יצירה, הנאה, שיתוף ותקווה דרך העיסוק המשותף באירועים ורגשות קשים שאסור לעודד את הכחשתם או הדחקתם. תפקיד אנשי החינוך הוא לא לעצום עיניים, לא לעבור לסדר היום ולא לעסוק באג'נדות פוליטיות שמעוררות חילוקי דעות ולחץ נוסף ומיותר בשעות קשות אלה. תפקידם לעשות כמיטב יכולתם על מנת לקדם בתקופות טראומטיות כאלה את בריאות הנפש ותחושת החוסן של הילדים שתחת אחריותם. על מנת לעשות זאת, יש לתת מקום נרחב לביטוי קשת הרגשות תוך עשייה ויצירה משותפות באווירה אוהדת ותומכת.

*  פרופ' דניאלה קרמר-מור היא ראש מרכז שי לפסיכותרפיה רב-ממדית במכללה האקדמית אורנים.