שנה טובה למורים בתחילת הדרך ולקראת סופה

כל המורים/ות ראויים/ות לאיחולי שנה טובה, אבל שתי קבוצות ראויות לכך במיוחד: אלה שבתחילת הדרך ואלה שעל סף פרישה.

בתחילת הדרך ההוראה היא הבטחה ענקית. הנה את הולכת להיות המורה שרצית שתהיה לך. סבלנית, מבינה, חכמה, קשובה, פוקחת עיניים, נהדרת. אבל תוך זמן קצר יתברר לך שאת צריכה קודם כל "להחזיק כיתה", שהילדים יישבו בשקט, שלא ילכלכו, שלא יפטפטו, שלא יריבו זה עם זה, שתהיה להם משמעת. אחר כך יתברר לך שאת צריכה לדעת להתנהל מול הצוות, מול דרישות רכזת המקצוע, מול המנהלת, מול המפקחת, ובעיקר מול ההורים. אותם את חייבת לרכוש. להרשים. לטעת בהם ביטחון שאת יודעת מה את עושה. אף אחד לא יעשה לך הנחות, להפך, הם יקבלו אותך בחשדנות כי אף אחד לא רוצה מורה מתחילה בלי קבלות. כולם יודעים שמורה מתחילה היא סוג ב'. לא משנה מה היו הציונים שלך במכללה, את אינך הבחירה של ההורים. הם רצו את המורה המנוסה, זו שיצא לה שם של מורה מצוינת, שעושה נפלאות עם הילדים. ואילו את – מה את – רק עכשיו סיימת מכללה ומי יודע אם בכלל את שווה משהו. אם לא תצליחי להחזיק כיתה ולהתנהל מול ההורים והצוות – תעופי בסוף השנה עם תחושת כישלון. אולי תחפשי בית ספר אחר ואולי תהיי יותר חכמה ויותר תקיפה ויותר... ואם גם אז לא – תהיי בין כמחצית בוגרי המכללות שעוזבים את ההוראה בשנותיהם הראשונות.

המורים על סף פרישה, שמספרם כמה אלפים, מצבם קשה יותר. רובם מחכים לפנסיה בכליון עיניים. רבים מהם, אחרי עשרות שנות עבודה, מרגישים עייפים ושחוקים. הם ביקשו לפרוש, אבל לא קיבלו אישור לכך, כי מכסות הפרישה קוצצו. הטענה שהם כבר לא יכולים לעבוד, לא עזרה להם. ביקשו מהם מכתב של רופא תעסוקתי המאשר זאת והם לא רצו – בגלל הכתם. "נו טוב" אמרו "אם אין ברירה אז נמשוך עוד שנה שנתיים עד הפנסיה". למורים האלה, שבשבילם להגיע כל יום לבית הספר זה אתגר, אנחנו מאחלים שהשנה יוגדלו מכסות הפרישה והם סוף-סוף יוכלו לפרוש בכבוד.