ממבנה ריכוזי אל קהילה מחנכת

 הרשות המקומית מצויה בתהליך מואץ לקראת אחריות מלאה על ניהול מערכת החינוך שלה. אם בשנים שעברו הוגבל תפקידה בדאגה למבנים ותחזוקתם ולמתן שירותי חינוך בסיסיים, הרי שלאחרונה המצב משתנה. הרשויות המקומיות לוקחות יותר ויותר אחריות ויוזמה לקידום מערכת החינוך שלהן. יותר ויותר הן מובילות ולא רק מבצעות את מדיניות משרד החינוך. ועדת דברת, למשל, ראתה בתהליך כזה מנוף להזנקת השירות החינוכי. היא הדגישה את הצורך הדחוף בביזור מערכת החינוך הישראלית, שמעיקרה היא ממורכזת . דו"ח דברת ציין אף את חוסר היעילות ובזבוז המשאבים במערכת בה ההנחיות וההוראות זורמות במבנה היררכי מיושן, שמקורו בתרבות פוליטית של שנות  ה-50.
עניין אחד החמיצה ועדת דברת, לטעמי . היא הדגישה את פתרון הקמת המח"א ( מרכזי חינוך אזוריים ) כמודל ניהולי אופטימלי.  אולם הבעיה היא לא רק פתרון ניהולי יעיל.  שורש הענין הוא החיבור הבריא והאמיתי בחינוך, בין מבנה הרשות המקומית לבין ההוויה הקהילתית. קץ המבנים הביורוקטיים של שנות ה-50 וה-60 מגיע בשל הכמיהה לרעיון הקהילה המחנכת . רעיון זה בא לידי ביטוי בהעצמת תפקידה של הרשות המקומית עבור חיי תושביה וילדיה. כך נכנסות הרשויות המקומיות אל פיתוח מערכי תמיכה בלקויי למידה, תגבורים לימודיים, פיתוח תכניות מצוינות, השבחת הסגל הניהולי והחינוכי. רשויות מקומיות, בצדק, נמדדות על פי רמת הנשירה וההנשרה מכלל בתי הספר שלהן. הפרסום הארצי של הזכאות לבגרות בוחן את מידת ההצלחה של הרשויות המקומיות לא של בתי הספר, כי מדובר בהישג או קושי של קהילה שלמה. ראשי רשויות והנהגות חינוכיות מתמודדים עם מניעת אלימות, כישורי חיים, קודים עירוניים למשמעת ועוד, מתוך תפיסה הרוצה לפתח את חיי הקהילה. 
התהליך זוכה לדרבון והאצה בעשור האחרון מסיבות הקשורות בחולשת השלטון המרכזי בישראל. מאז 2001 קוצצו משאבי מערכת החינוך ב-20 קיצוצים שונים, ואילו מספר התלמידים רק גדל. קיצוצים אלה, מול עלייה ניכרת בציפיות ההורים ממערכת החינוך, הולידו חוסר אמון ביכולת המדינה לנהל את החינוך שלה. על אלה צריך להוסיף את היעדר הרצף השלטוני והמחויבות השלטונית, שגרמו לכך שאין תהליך מסודר של הטמעה, שהוא תנאי להצלחה בחינוך. השינויים התכופים, וההצהרות שחיות על זמן שאול, מותירים את אנשי השדה בהמתנה לפרויקט הבא או התכנית החדשה. 
כך נכנסת הרשות המקומית כמסגרת קהילתית לניהול מערכת החינוך שלה. היא מציעה קביעות ויציבות יחסית בהתוויית מדיניות. היא מסוגלת לקחת אחריות ציבורית וכספית על תהליכים ותכניות. היא נאלצת לגזור ממקורותיה משאבים הולכים וגדלים כדי לשפר ולהשביח את החינוך. הנהגה קהילתית מסוגלת לגייס משאבים מהמגזר השלישי ואם אין ברירה – גם מההורים לצערנו. החשוב מכל: ראייה קהילתית כוללת מאפשרת איגום משאבים בין מקורות אחדים הבאים  ממקורות שונים במשרד החינוך ובמשרדי ממשלה אחרים. זה יותר נכון ומבטיח הצלחה בניצול משאבים כה מוגבלים. 
בתהליך המתרחש כעת, מתקיים כל הזמן מעין דיאלוג בין הרשויות המקומיות לבין משרד החינוך. בסופו של דבר, התהליך הזה הוא בלתי נמנע והכרחי. בעתיד הוא קשור בהגדרה חדשה של קווי הסמכויות והכוונת המשאבים. משרד החינוך יתווה מדיניות אקדמית פדגוגית, יקבע מדדי הערכה ובקרה, ישרטט קווים אסטרטגיים בחינוך. הוא ישיל מעצמו גופים מבצעים או אחרים, שאין צורך בהם. מי שיקבע את איכות החינוך תהיה הקהילה המחנכת. זהו תהליך דמוקרטי של ביזור והתייעלות . הוא תואם את רוח התקופה ואת המגמות החדשות בחינוך המצביעות על הגברת השיתוף, ובניית הרצף החינוכי מבוקר עד ערב.