עוז לתמורה בטרם פורענות

כאשר מצבה של מפא"י ההסטורית ושל תנועת העבודה הציונית היה בכי רע וחמור מאד מבחינה ערכית ומוסרית, קם אחד מבכירי מנהיגיה ואולי גדול האידיאולוגים של אותה תנועה מפוארת, יצחק בן אהרון, והכריז  "עוז לתמורה בטרם פורענות". הצהרה המהדהדת באוזנינו עד היום.

30 שנה מאז אותה הכרזה  של בן אהרון, לקח רן ארז בשנת 1997 את המחצית הראשונה של המשפט, את  "עוז לתמורה", והפך אותו למטבע לשון, שמסמל יותר מכל את הרפורמה המוצעת במערכת החינוך העל יסודית במדינה ע"י ארגון המורים. רן ארז, המכהן זו השנה ה-11 כיו"ר ארגון המורים (קדנציה רביעית  לעומת 2 קדנציות שנקבעו בתקנון המקורי של הארגון), הצליח לשכנע ולגייס את טובי אנשי החינוך בישראל כדי לכתוב את התוכנית "עוז לתמורה" ( כיום "תמורה לישראל"). זוהי התוכנית היחידה שיוזמיה הם המורים המנהלים וארגון המורים שלהם, היא מקיפה את הנושאים הפדגוגיים, הארגוניים, הכספיים ואת השינויים הנדרשים בתרבות העבודה של עובדי החינוך בישראל. התוכנית הופעלה בהצלחה מוכחת במשך 3 שנים רצופות בתיאום מלא בין משרד החינוך, ארגון המורים, הרשויות המקומיות והאקדמיה. מחקר ההערכה והמעקב הצמוד של מכון סאלד, שבראשו עומד פרופ' יצחק פרידמן, הוכיח למעלה מכל ספק שהתוכנית היא מצויינת, תוצאותיה משפיעות על כל אוכלוסיות התלמידים, 95% מהמורים, ההורים והתלמידים. כולם גמרו עליה את ההלל. את הניסוי ואת התוכנית ניהלה רוחמה קציר, שבמשך 4 עשורים מילאה תפקידי מפתח חשובים במערכת החינוך הלאומית והאחרון שבהם כמנהלת מחוז המרכז - הגדול במחוזות משרד החינוך.
הייתי בין אלו שגוייסו והתגייסו למען התוכנית, כולל כתיבתה. יישמנו אותה בהצלחה רבה במשך 3 שנים רצופות 2003 – 2000 בקרב 5000 תלמידים, 500 מורים, ב- 6 יישובים המשקפים נאמנה את אוכלוסיית ישראל: אשדוד, אריאל, גדרה, קרית מלאכי, מזכרת בתיה, גן יבנה.

התיכון האזורי בגדרה אותו ניהלתי וממשיך לנהל גם כיום, היה "ספינת הדגל" של הניסוי וכל "הארכיון" של התוכנית נמצא אצלי.

רן ארז טען במשך שנים ובצדק שרק רפורמה מקיפה וכוללת היא שתביא לשינויים הרצויים והמצופים ממערכת החינוך של ישראל שהלכה מדחי אל דחי בשני העשורים האחרונים. לרן ארז היו מספר הנחות יסוד אציין שתיים מהחשובות.

הראשונה: אין טעם לנהל משאים ומתנים ממושכים ומתישים וזאת כדי להשיג 1%-2% תוספת לשכר העלוב של המורים.

השנייה: המורים צריכים לשנות את תרבות העבודה שלהם להשקיע יותר, לעבוד 40 שעות בשבוע ולקבל את התגמול ההולם, תגמול כספי ותגמול בהוקרה ציבורית.

לזכותו של רן ארז יש לומר, שהוא הצליח לשכנע רבבות ומאות אלפים במדינה, שיש צורך ברפורמה.

הוא נסע מעיר לעיר, מכפר לכפר, מבית ספר לבית ספר וסחף אחריו את ראשי הציבור, מנהלי החינוך ובתי הספר ובמקרים רבים גם את הציבור הרחב. הרוב המכריע של האקדמיה בארץ תמך ללא סייג בתוכנית.

אי שם בסוף שנת תשס"ג החליטה לימור לבנת, שרת החינוך דאז, ללא כל התראה והתייעצות, להפסיק את  "עוז לתמורה". הפסקת הניסוי באופן חד צדדי היתה למעשה הכרזת מלחמה על המורים ועל ראשי האירגון.

בסופה של אותה מלחמה  עמדו זו מול זו 2 רפורמות: האחת "עוז לתמורה" והשנייה "התוכנית הלאומית" של ועדת דברת-לבנת.

במשך 3 שנים מיום הפסקת הניסוי ע"י לבנת ובכל תקופת עבודתה של ועדת דברת, ריכזנו רוחמה קציר ואנוכי את פעילותן של 8 ועדות אותן הקים רן ארז במקביל לוועדות המשנה של דברת, מול כל הצעה שהיתה בוועדת דברת הגשנו אלטרנטיבות. מסיבות שאין זה המקום לפרטן, נכשלה ועדת דברת כשלון חרוץ בכך שלא אימצה מעוז לתמורה את המרכיבים האיכותיים והמעשיים ולא שיתפה את אנשי משרד החינוך ואת הארגונים.

לאחר פרישתה של לבנת ממשרד החינוך, התמנה מאיר שטרית לשר החינוך התרבות והספורט בממשלת המעבר ( 12/05 ועד 5/06). באותה התקופה שימשתי כיועצו של השר במשרת אמון.

מערכת היחסים העכורה בין הארגונים לבין משרד החינוך, אותה מצא שטרית במשרד החינוך, חייבה התייחסות מיידית. לצורך זה התקיימו 9  פגישות, שארכו כ-30 שעות, עם 2 ארגוני המורים. בסופן נוצרו הסכמות והבנות שיכלו לשמש קרש קפיצה ליישום רפורמה מוסכמת. מערכת היחסים הטובה שנוצרה הביאה לרוח רעננה ולתקווה.

אני עוקב בדאגה מזה 18 החודשים שעברו מאז אחר מהלכי ארגון המורים. אני לא מבין את רן ארז ואת התנהלותו בתקופה זו.

הרי הוא זה שטען ובצדק, במשך עשור שלם, שהדרך היחידה לשיפור משמעותי של מערכת החינוך עוברת דרך הרפורמה. אני לא מבין מדוע הוא "חזר" לדרך הישנה של משאים ומתנים על נושאים משניים ושוליים. כמעט שנה של שביתות, עיצומים, איומים, בתי דין לעבודה וחוזר חלילה... אני לא מופתע שאיש כבר אינו מתרגש ובמיוחד לא קובעי המדיניות.
מוזר מאד בעיני, שהסתדרות המורים, שהתנגדה במשך כל השנים כאשר "עוז לתמורה" היתה "באוויר", לכל שינוי ורפורמה,
דווקא היא החלה ליישם רפורמה. מוזר בעיני, שדווקא וסרמן יוסי, מזכ"ל הסתדרות המורים, שתמיד תפס "רגליים קרות" במשאים ומתנים, התגלה כמנהיג שיודע לקבל החלטות. אף על פי שהוא חתם על רפורמה שיש בה חורים רבים, יש יתרון עצום בכך שכל התדיינות בין המורים לבין המדינה בעתיד, באה מעמדה אחרת לחלוטין. חכמת המנהיגות היא בפשרה ובמבחן התוצאה. 

הציבור הרחב שתמך בארגון המורים ובדרכו, כל עוד הוא הוביל את הרצון בשינוי ודרישה לרפורמה, מתחיל להפנות את הגב. מתחילות לעלות שאלות רבות של מחנכים, מנהלים, ראשי ערים והשלטון המקומי, היכן רן ארז "הרפורמטור", האם חזר להיות יו"ר איגוד מקצועי בתפיסתו הישנה, איך הפך ממוביל לשינוי וממשפיע ברמה הלאומית, לאיגוד מקצועי במובן הפחות טוב של המילה.

עכשיו זה הזמן ל"עוז לתמורה בטרם פורענות", כל הגורמים חייבים להניח הצידה את "האגו הפגוע" ואת הכעסים. משרד האוצר, משרד החינוך, ראשי השלטון המקומי וארגון המורים, חייבים לפעול ללא לאות כדי להוציא אל הפועל רפורמה מוסכמת ומכובדת לחינוך העל יסודי. אני, שמכיר היטב את עמדות הצדדים, יודע שהפערים הם הרבה יותר קטנים ממה שמוצג ע"י "יועצי התקשורת" למיניהם, המתפרנסים בכבוד מהסכסוך.

אני פונה לרן ארז בשם רבים מעמיתי המחנכים, המנהלים והמפקחים, תן צ'אנס נוסף, הסר מעלינו את העננה הכבדה ואת האווירה של חוסר הוודאות, אתה יכול ואתה מוכרח להיות היוזם לטובת המורים והתלמידים!

כותב המאמר, רפי מיארה, מנהל את קרית החינוך האזורית בגדרה, ומפקח על בתי הספר התיכוניים בעיר רחובות, מיארה זכה פעמיים בפרס החינוך הארצי.