מורות במשרה מלאה

כדי לרענן את הזיכרון, רפורמת דברת התבססה על העיקרון לפיו הגדלת שכר המורים תהיה מותנית בהגדלת מספר שעות העבודה שלהם. הוצע אז ששבוע העבודה של המורים יכלול 40 שעות עבודה, מהן 3-4 שעות עבודה של "המורה עם עצמו" שיבוצעו בבית,  תמורת העלאה מדורגת בשכר שתנוע על סולם דרגות מ-5,500 שקל לחודש עבור משרה מלאה של מורה מתחיל, עד ל-14,000 שקל בחודש ל"מורה אמן" בעל תואר דוקטור בשיא הוותק [ מתוך "התכנית הלאומית לחינוך", ועדת דברת, ינואר 2005, עמ' 125-133].

רפורמת תמיר מבוססת על אותם עקרונות, מספר שעות העבודה הוא אותו מספר [36 שעות בשבוע שיינתנו בבית הספר] ועל אותו סולם שכר, אם כי בערכים קצת שונים [כך למשל שכר התחלתי של מורה ברפורמת תמיר יהיה 5800 שקל לחודש].

הבעיה המרכזית של שני הנוסחים של הרפורמה היא שהעלייה המובטחת בשכר, מותנית בעבודה במשרה מלאה. בשני נוסחי הרפורמה נכתב כי תוך שנים אחדות יחויבו המורים לעבודה במשרה מלאה, או עד 90 אחוז משרה. מאחר שרוב מורי ישראל הן מורות בגילים שבין 30 ל-40 אמהות לילדים [מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2002 עמ' 16], בשביל רבות מהן משרה מלאה, המצריכה שהות של 36 שעות מחוץ לבית, היא בגדר משימה קשה ולעתים אף בלתי אפשרית. זאת גם הסיבה שחלק גדול מהן עובדות כיום כמורות ולא במקצוע אחר. עבור מורות אלה הרפורמה אינה שיפור משמעותי, אלא דווקא הרעה משמעותית בתנאי העבודה.

למרב הצער, הדיון במשמעות הרפורמה עבור המורות הוזנח על ידי שני הארגונים, אולי מפני שבראש שניהם עומדים גברים.