ההצלחה בבגרות ושביתת המורים

נתוני הבגרות לשנת 2006, שפורסמו לאחרונה באתר אוח של משרד החינוך, מהווים עדות חותכת להידרדרות המהירה והמסוכנת של החינוך התיכון בישראל. אם מישהו חשב שההידרדרות חלה רק אצל החלשים, נתוני הבגרות מוכיחים שכולם הידרדרו, גם החזקים. לפי הנתונים, בשלוש השנים האחרונות ירד אחוז הזכאים לבגרות בכל שכבות התלמידים. בקרב שכבת התלמידים החזקה ירד שיעור הזכאים מ-67.26% בתשס"ד ל- 65.13% בתשס"ו. בקרב השכבה הבינונית ירד שיעור הזכאים מ- 60.77% בתשס"ד ל-58.35% בתשס"ו ואילו בקרב הקבוצה החלשה ירד השיעור מ-54.94% זכאים בתשס"ד ל-52.08% זכאים בתשס"ו.

בשנים האחרונות התריעו המורים העל-יסודיים שוב ושוב על נזקי הקיצוץ בשעות לימוד. הם טענו כי הוא אינו מאפשר להם להכין את התלמידים כראוי לבחינות הבגרות, וכי הוא הביא בעקבותיו עלייה משמעותית בצפיפות בכיתות, הפוגעת ביכולת המורים ללמד כראוי. טענות המורים  נפלו כידוע על אוזניים ערלות והקיצוצים נמשכו, בין היתר מפני שהורים מהשכבות החזקות היו בטוחים שבעזרת מורים פרטיים, ילדיהם ישלימו את החסר ויוכלו לקנות לעצמם את תעודת הבגרות ה"טובה", שהיא כרטיס הכניסה לחוגים המבוקשים באוניברסיטאות. נתוני הבגרות מוכיחים שמי שסבר כך – טעה. הקיצוצים בשעות הלימוד פגעו גם בילדי השכבות החזקות.

מנתוני הבגרות אפשר גם להסיק, שהעלאת שכר המורים אינה מהווה ערובה לשיפור ההישגים הלימודיים. אם לעלייה לא יתלוו הגדלת מכסת שעות הלימוד והקטנת הצפיפות בכיתות, ההישגים לא יעלו גם אם המורים יקבלו שכר יותר גבוה.