הגישה העסקית לחינוך

"מקבלי ההחלטות טועים כשבמקום להעלות על נס את המצוינות ולקדם את אלה שמקבלים ציון 96 ל-100, הם מעדיפים שתלמידים ישפרו את הציון מנכשל ל-60". דברים אלה צוטטו בעיתון דה מרקר [13.11.07 עמ' 28] מפי ד"ר אלי אופר, המדען הראשי של משרד התמ"ת, בפאנל שהתקיים השבוע בוועידת ההיי-טק השנתית. באותו פאנל הביע מנכ"ל מוטורולה בישראל אלישע ינאי זעם על שביתת המורים, וטען כי השובתים לא מבינים את הנזק שהם גורמים". דברים אלה ואחרים שנאמרו שאותו פאנל, מאפיינים את הגישה העסקית לחינוך, לפיה מערכת החינוך צריכה להיבחן על פי הצלחתה לייצר כוח אדם שיסייע למדינת ישראל להתמודד בתחרות ההיי-טק העולמית. מתוך גישה זו הם שבים ומעלים על נס את החינוך במדינות מזרח אסיה המצליחות בתשומות יחסית מועטות, לייצר מאסות של כוח אדם לתעשיית ההיי-טק. אין צריך לומר עד כמה גדול הפער בין גישה זו לגישת המחנכים בישראל, לפיה מה שעומד בראש סולם העדיפויות החינוכי הוא לא ייצור של כוח אדם לצרכי התעשייה, אלא טיפוח הפרט, התלמיד הבודד, שעליהם לסייע לו למצות את יכולותיו.
לפי הגישה העסקית המיוצגת בדברי המדען הראשי של משרד התמ"ת – על המדינה להשקיע במצוינים, שכן, בהשקעה נמוכה יחסית אפשר לקצור מהם פירות, ובמקביל להשקיע פחות בחלשים שבהם פירות ההשקעה אינם מובטחים.
לכאורה, הגישה העסקית היא גישה יעילה. מה הטעם להשקיע בחלשים, שלכל היותר ישפרו את ציוניהם מ'נכשל' ל-60? מה כבר אפשר לעשות עם ציון 60?, אלא שהגישה ה'יעילה' הזאת אינה מוכיחה את עצמה. תלמידים חלשים שהמדינה אינה משקיעה בהם – הופכים לאזרחים חלשים שהופכים לנטל כלכלי וחברתי על כתפי המדינה. העלייה באלימות, באבטלה, בעוני – היא בין היתר תוצאה של היעדר השקעה חינוכית בחלשים. יתר על כן, הגישה העסקית לחינוך המציעה להשקיע בחזקים – מעודדת פערים חברתיים והמציאות הישראלית בשנים האחרונות מוכיחה כי ככל שמתרחבים הפערים החברתיים – כוחה של המדינה נחלש.