חינוך לא בראש סדר העדיפויות

הסכם ההבנות, שנחתם ביום חמישי שעבר בין שרי החינוך והאוצר ליו"ר ארגון המורים רן ארז, הוא הסכם דחוק ומותנה, שאפשר את סיום השביתה, אך לא שינוי עומק בחינוך. בסופו של דבר, העיקרון עליו התעקש האוצר, שלפיו המורים יקבלו תוספות שכר משמעותיות אך ורק אם יסכימו לעבוד יותר שעות, התקבל, ומשמעותו היא הרעת תנאי העבודה של מורי ישראל. הסעיף בהסכם שיש לו פוטנציאל אמיתי לשיפור תשתיות החינוך - הפחתת מספר התלמידים בכיתות ל-32 - לא הוגבל בזמן. ניתן להתנבא שגורלו של סעיף זה יהיה כגורל יום לימודים ארוך, שהתקבל בחוק עוד בשנות התשעים של המאה שעברה, אך לא מומש במלואו עד עצם היום הזה. על מידת הנכונות של ממשלת ישראל להשקיע בחינוך יעידו יותר מכל דברי הסיכום של שר האוצר רוני בראון שבישר, כי ההסכם עם המורים לא יביא לפריצת מסגרת תקציב המדינה לשנת הכספים הבאה. במלים אחרות, האוצר לא ישקיע בחינוך יותר ממה שהתכוון להשקיע, היינו - בתוספת שולית לשכר המורים. המסקנה העולה מהשביתה, שגרמה להפסד של 49 ימי לימוד, היא שממשלת ישראל, בניגוד להצהרותיה – אינה מציבה את החינוך בראש סולם העדיפויות. המילים הרמות בדבר הצורך לטפח את ההון האנושי של מדינת ישראל נותרו בגדר הצהרות בלבד. השינוי האמיתי שחוללה השביתה הוא בעיקרו שינוי תודעתי. היא הביאה לכך שרוב אזרחי המדינה, לרבות צעיריה, נעשו ערים לפער שבין הצהרות למציאות בכל הנוגע לחינוך. דוגמה לכך עלתה באקראי ביום א' השבוע, במסגרת תוכנית בגלי צה"ל שעסקה, בין היתר, בשאלת העתקת בסיסי צה"ל לנגב. אחד המאזינים ביקש מאל"מ גילה קליפי לדעת כמה תעלה העתקת הבסיסים. לאחר מספר ניסיונות התחמקות הוא קיבל את התשובה: 25 מיליארד שקל. המאזין ההמום ביקש לדעת איך זה שלהעתקת הבסיסים יש כסף ולחינוך – אין. על שאלה זו לנציגי צה"ל שהשתתפו בתוכנית לא הייתה תשובה