האפליה היא בעיקר החמצה

ולמרות הכל - ילדים בני הקהילה אתיופית בפתח תקווה עדיין אינם מתקבלים ללימודים בבתי הספר הפרטיים הדתיים בעיר כילדים מן השורה. מספרם איננו מבוטל, לפי גרסאות שונות כמאה ילדים בקרוב המתינו לקליטתם בבתי הספר, שהמריאה השבוע.  לאן היא ממריאה? ככל הנראה - לשיאים חדשים של חוסר סובלנות. יש בכך רמיזה ולו הקלה לתופעה שאמורה הייתה להיפרד מהעולם התרבותי של המאה הנוכחית וגם של הקודמת: האפליה הסמויה. אם כי היא נראית די גלויה לעין.

אם נניח לרגע, שמתוך תמימות מסוימת החלטנו לחשוב שהתופעה הנדונה נובעת מדאגה כנה לרמתם הלימודית של אותם בתי ספר - אז די לנו בהבנה שמתוך כמאה ילדים מכל גזע, דת ומין יהיו מחציתם תלמידים ברמה לימודית רגילה, ויהיו רק מעל ל- 15% תלמידים טובים מאוד ומהם כמה מצטיינים, וזאת מבלי לעסוק בסטטיסטיקות נוספות.

מהמימד האליטיסטי של הציונים, שלרוב משמש כמדד להצלחת החינוך, נעבור למימד הערכי והדתי. למיטב הבנתי רצוי היה לברר את הסיבה לפיה הורים יוצאי אתיופיה בוחרים לבניהם דווקא בחינוך הדתי. אם היינו עושים כך, היינו מגלים שההזדהות הדתית של הקהילה האתיופית עם החינוך הדתי היא הזדהות ערכית ראשונית – זו דרך שתאמה את השקפת עולמם ואת אורח חייהם עוד באתיופיה, לפני העלייה לישראל, וגם אחריה. כאדם חילוני, אני משערת שייתכנו הבדלים בריטואל או בפרקטיקה של הדת בקהילות השונות. אך מבחינה רוחנית אני מניחה שהבדלים אלה אינם מהותיים, וגם במקרה שיתגלו הבדלים או סטיות מהמקובל ביהדות בקרב התלמידים האתיופים – אז אין טוב מבית הספר לצורך תיקון והקניית ערכים.

וקיימת אפשרות אחרת להסברת התופעה, ייתכן שהיא נובעת מהחשש לעניין שכר הלימוד ותשלומי ההורים. לפי דיווחי התקשורת ועמדת משרד החינוך, לא נראה שבכך המדובר במקרה זה.  

אם כל אלה אינם המימדים עליהם מבוססת ההתנגדות, הייתכן שהיא נשענת על הסממנים החיצוניים בלבד, הבלתי מהותיים? שיפוט סטריאוטיפי לאוכלוסיה שלמה על סמך סממנים חיצוניים בלבד גורם נזק גדול לאנשים הפרטיים בשתי הקבוצות. השיפוט על פי צבע עור חוטא ליוצאי אתיופיה כבני אדם פרטיים במידה לא פחותה מאשר חוטא הסטריאוטיפ, שנוצר לציבור הדתי בשנים האחרונות, בעקבות מעשיהם של אנשי ציבור דתיים אשר היו מעורבים בפלילים. אנשים אלה אינם הייצוג ההולם ביותר לחינוך הדתי ולמטרותיו, והם גרמו נזק לא מבוטל לציבור שלם מתוך הנטייה לשיפוט הקבוצה על פי סממן בולט אחד בלבד.

גם ברמה הכלל-חברתית, המפגש בין קבוצות שונות מתוך עמדות סטריאוטיפיות הוא מפגש בלתי מוצלח, שאינו מבשר טובות לחברה ההטרוגנית המתפתחת בישראל. מתוך חוסר ראיה עתידית, החינוך הדתי מחמיץ הזדמנות מצוינת להפוך לנושא דגל של הסובלנות והפלורליזם בין הפלגים השונים בחברה הישראלית. פתיחת שעריהם של בתי הספר הנדונים כאן לכל מי שמעוניין להתחנך בחינוך הדתי, קבלה אמיתית ללא מניפולציות ציניות ובלתי רלוונטיים, עשויים להיות בה בעת גם גלגל הצלה לחינוך הדתי. לבל נשכח שהקנאות והסגרגציה מאבדים תומכים בעולם החופשי המודרני.

מתוך ניסיוני בעשור האחרון בהכשרת מורים מבני הקהילה האתיופית במכללת אחוה לחינוך, אני יכולה להעיד על קבוצות סטודנטים יוצאי אתיופיה מסורים ובעלי מוטיבציה מצוינת ללימודים. רצונם ללמוד ולהתקדם עומדים לצידם גם לצורך השלמת פערים לימודיים, שהם תוצאה מהמעבר הבין תרבותי, מעבר מתוך בחירה, על רקע אידיאולוגי, לאומי ודתי. מאוחר יותר כמורים, הם בולטים בבתי הספר לאור יכולתם הנדירה לתקשורת בין אישית ותמיכה בתלמידים שלהם. התמיכה האישית בילדים מהווה מרכיב בסיס בתהליך הלמידה, בהתפתחות הרגשית, בעידוד לסקרנות אינטלקטואלית. מורים אלה נוטים לרוב גם לקדם ערכי צניעות, כבוד הדדי ויושר אינטלקטואלי, שהם גם אבני יסוד בלמידה אמיתית.

מתוך הערכה של העתיד, ברצוני להרהר בשאלה ההיפותטית - אותם בתי ספר המתנגדים לכניסתם של ילדים אתיופיים המעוניינים לרכוש השכלה  - האם הם יהיו מוכנים להעסיק מורים יוצאי אתיופיה כספקי השכלה?

אם שיקולי הדעת לקבלת מורים חדשים יהיו אותם השיקולים שמפעילים היום למניעת קבלת ילדים לחינוך הדתי, אז יש כאן שוב פגיעה כפולה - בקהילה האתיופית מחד ובחברה הישראלית ה"מתוקנת", המנסה לתת הזדמנות שווה לכל אלה שבחרו לחיות בארץ הזאת, כולל באלה שבחרו בה דווקא מטעמי דת. ומכאן אי אפשר להמריא ...