ענישה הנתפסת לרוב כבולמת אלימות - עלולה דווקא להגביר אותה

אחת המחלות הקשות שבהן נגועה החברה הישראלית היא האלימות: אלימות כלפי רכוש, אלימות מילולית ואלימות פיזית. אין לנתק את סוגי האלימות זה מזה, אלה קשורים בעבותות ומזינים זה את זה, וניתן לומר כמעט בוודאות, כי אותם גירויים מניעים את השלוש. נשאלת השאלה, האם אנו עושים די ונכון כדי למגר את התופעה הקשה הזאת?

מערכת החינוך נגועה במחלה זו כמו שאר חלקי החברה, אלא שהתנאים הבסיסיים במערכת החינוך מבליטים תופעה זאת ומזמינים לה קרקע פורייה להתפתחות מואצת: ריכוז בני נוער רבים, צפיפות הנובעת ממקום קטן יחסית, מערכת איסורים הנובעת מהכללים הבסיסיים והגירוי הטבעי להפר אותם, התחככות בין קטנים וגדולים (הצורך של הגדולים לשלוט ואי ההסכמה של הקטנים להישלט) - אלה ועוד מהווים גורמים מאיצים המתווספים לגורמי ההאצה הקיימים בחברה כולה ובראשם כך נדמה, תופעת הבריונות - נורמות חברתיות בסיסיות נמוכות למדי, חוסר התחשבות טוטאלי בסביבה, העמדת סיפוק צורך אישי (או קבוצתי) מעל לכל ופעמים רבות אף מעל לחוק, הכול בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה","כל דאלים גבר","לית דין ולית דיין", ובעיקר היעדר תרבות חיים המשדרת "צדיק וטוב לו רשע ורע לו".

הגורמים הנזכרים לעיל מגובים במחקרים ובסקרים רבים העוסקים בנושא, אך נדמה לי כי לבתי הספר אין צורך באותם הסקרים. ההתמודדות היום יומית עם מוקדי אלימות, ההיזקקות הגוברת להתערבות גורמים חיצוניים (משטרה, עובדים סוציאליים), התרבות מקרים של חוסר אונים מצד המערכת, איבוד הסמכות ההורית, הגורר היעדר יכולת להשפעה חיובית מצדם, ופעמים רבות הצדקה אוטומטית של ילדיהם והעדפתה על בחינה מושכלת של כל מקרה - כל אלה די בהם כדי להאיר את עומקו של המשבר הזה ואת עומק שורשיה של ה"מחלה".

במערכת החינוך קיימות סיבות רבות לאלימות כאמור, ותכניות התערבות לא מעטות שסיכוייהן להצליח אינן גבוהות, בעיקר משום שהן אינן מכוונות לפתרון הבעיה ולעתים אף מעצימות ומנציחות חלק גדול מתופעת האלימות ומנוקטי האלימות. ברור כשמש כי הניסיון לטפל "במחלה" באמצעות מערכת סנקציות בלבד אינה יעילה. הדוגמה המתבקשת היא מנבחרי האומה אשר לעתים רומסים ברגל גסה נורמות, כללים וחוקים, גם כאלה שהם עצמם קבעו. דוגמתם רעה וקשה מנשוא. עובדת הימצאותן של דוגמאות נוספות כחול אשר על שפת הים מעידה כאלף עדים על עומקה של הבעיה.

אז מה עלינו לעשות?

האם נחוצה לנו מערכת ענישה כדי להכחיד אלימות במערכת החינוך, או שמא יש צורך בחינוך הדור, בתרבות חיים, ומה בין דרכי חינוך לבין ענישה? האם ענישה על התנהגות אלימה יעילה?

פרסומים על אודות ריבוי מקרי האלימות בקרב ילדים וניסיון מערכת החינוך להילחם בתופעות הקשות של גילוי אלימות ותוקפנות בקרב בני נוער, גורמים למורים להתלבט ולמצוא פתרונות למצב. אלא שיש לקחת בחשבון שתופעת האלימות עלולה להיות מושרשת בקרב בני נוער כבר בשלבים ראשוניים של התפתחותם.

קרימינולוגים, פסיכולוגים ופדגוגים מדגישים את חשיבות בית הגידול של הילד כמודל לעיצוב התנהגות. לבית הגידול תפקיד חשוב בהתפתחות תקינה של הילד, התפתחות גופנית אמוציונאלית, קוגניטיבית וחברתית. נמצא שהזרעים הראשוניים להנבטת הרגלים ודפוסי התנהגות בקרב ילדים נעוצים במערכות היחסים בין ילדים לסוכני הסוציאליזציה הראשוניים שמטפלים בהם - בדרך כלל הבית והמשפחה. מערכת היחסים בונה למעשה את המסד לדפוס התנהגותו של הילד בעתיד ומעצבת "סגנון חייו".

הספרות הפסיכולוגית מדגישה, כי ילדים החשופים לגילויי אלימות במשפחתם, עלולים להיות הם עצמם התוקפים בעתיד. קורבנות ההווה, הם הם תוקפי העתיד. סיטואציה זו אינה משחררת אותנו, ציבור המחנכים, מפעילות ממשית ורצינית בקרב בני הנוער שעל חינוכם אנו אמונים. בית ספר איננו מוכשר למלא את תפקיד הבית, והוא גם איננו צריך לעשות זאת, אולם לסגל החינוכי יש תפקיד משמעותי. צמצום תופעת האלימות ואי הסדר החברתי מונח גם על כתפי המורים והממסד הבית ספרי.

עלינו, אנשי החינוך, ליצור נתיבים אל תלמידנו, להפחית ככל האפשר כל "גבשושית" של ניכור, שממילא קל לו להתקיים בהיות בית הספר מוסד בלתי דמוקרטי בעל מסגרות נוקשות יחסית. עלינו להתאים דרכינו לדרישות הזמן, להיות קשובים לתלמיד, להבין את צרכיו, לכבדו ולהפגין זאת ללא חשש שמא ייתפס הדבר כחולשה. עלינו לשדר אליו שאנו כאן בשבילו ותפקידנו לעזור לו להצליח. יש להקרין שאנו מאמינים בו. אסור לנו להתנשא, לפגוע, להתעמר, לנצל את הכוח, עלינו להודות בחולשה רגעית או מתמשכת ולאסוף כוח, להתנצל או להסביר, להוות דוגמה לאדם אנושי המכיר במעלותיו ובחולשותיו. יחס כזה עשויי לפתוח נתיבים חדשים אל התלמידים בכלל ואל התלמידים נוקטי האלימות בפרט. אפילו לא נצליח להניא את כולם מדרך האלימות, בוודאי נצליח עם חלק מהם, ועלינו לראות בו חלק חשוב מאוד.

משרד החינוך מציע בכל עת תוכנית חדשה ומעלה שוב את אותן הסיסמאות, אלא "שלא רק שהמלך הוא עירום, הוא כבר אינו מלך". הסיסמאות יפות ככל שיהיו - נבובות הן וריקות מתוכן.

עתה מתגבשת במשרד החינוך תוכנית חדשה, המתיימרת להתמודד עם בעיית האלימות בבתי הספר באמצעות קביעת רף ענישה והענקת סמכויות ענישה לצוות בית הספר. האם תוכנית זו תצליח?

ככלל עונשים אינם מלמדים, הם אכן מרתיעים ובולמים לזמן קצר ביותר, אך לאחר מכן שבה ההתנהגות החריגה במלוא עוצמתה וחריפותה, זאת משום שמסגרת נוקשה ומענישה מובילה לאלימות יתר ולעתים די חריפה, מאחר שהמניע הופך להיות מודל לחיקוי. על כן יש לבנות תוכנית מערכתית רחבה, רב-תחומית ולאורך זמן. ישנן דרכים להגברת שותפותם ומעורבותם של תלמידים בתוכנית מערכתית כוללת למניעת אלימות. אחת מהן הינה "הנחיית עמיתים", הכוללת תהליך הכשרה רציני ומקיף של התלמידים וצוות בית הספר.

תנאי הכרחי להצלחת התוכנית המתגבשת הוא להיות חוליה בשרשרת של פעילויות מערכתיות של בית הספר למען מניעת אלימות.  

אסור להשלים עם אלימות ולהתרגל לחיות עם התנהגות אנטי-חברתית, גם אם היא מתפשטת סביבנו. חייב בית הספר להיות מעין אי-בודד המקרין על הסביבה, שבו ילמדו אזרחי העתיד כי הנורמות הרווחות בחלק מהחברה אינן מחויבות המציאות. בית ספר ישיג זאת אם יצור אווירה בריאה של אמון וכבוד בין מורים, תלמידים והורים. אווירה המעודדת למידה מבלי לוותר על אכיפה החלטית של הכללים, אבל לא רק באמצעותם.