המסע לפולין

המסע לפולין הפך לסוג של טקס חניכה, מסע של צעירי העם היהודי בישראל אל אתר ההשמדה. הם יוצאים לפולין כדי לראות בעיניהם את המקומות שבהם התרחשה הזוועה, להיות במקומות שבהם נרצחו בני העם היהודי ולהיווכח שהטראומה לא קיימת רק בין דפי הספרים או קטעי הסרטים בשחור-לבן – יש שרידים מוחשיים המעידים על התרחשותה.

אלא שהמסע לפולין אינו שיעור ב"היסטוריה חמש יחידות". מאז 1988 עודדו שרי החינוך השונים, בלא הבדל מפלגה או תפיסה פוליטית, את המסע לפולין כדי "לחזק את הקשר של הצעירים הישראלים עם עברם הקיבוצי-היהודי, להעמיק את הזדהותם עם גורלו של העם היהודי ולחזק את ההרגשה ואת ההכרה בדבר המחויבות האישית להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל",[1] כמו גם "לחזק את שייכותם של התלמידים לעם ישראל ואת זיקתם למורשתו ולדורותיו".[2]

בשנת 1995 אמר פרופ' אמנון רובינשטיין, במסגרת תפקידו כשר החינוך, ש"בסיורים אלה מתחזקת תודעתם הציונית והכרתם הלאומית היהודית-ישראלית של בני הנוער. הם עומדים ביתר שאת על חשיבות הקמתה וקיומה של מדינת ישראל…לנוכח הזוועה שחוללה התנועה הנאצית-הטוטליטרית מתחזקת בלב הנוער ההכרה בחשיבות העקרונות הדמוקרטיים לבניין משטר צודק ומוסרי. הרגשות ההומניים מתחזקים, מתגברת ההוקרה ל"חסידי אומות העולם", ששמו נפשם בכפם כדי להציל יהודים…"[3]

כדי להשיג מטרות אלו הוקמה מערכת מסועפת של הכשרת מורים מלווים, מדריכים למסע וראשי-משלחות, הופקו חוברות עם חומרי לימוד, חומרי טקסים, מדריכים להכנה פסיכולוגית ולעיבוד הרגשי שאחרי המסע, מדריכים למורה, מדריכים למנהל, חוזרי מנכ"ל, הנחיות לגבי בתי-מלון, רשימות של אתרי טיול להפגת המתח הנפשי וחוברות זיכרון של הנוסעים עצמם. וכל זה מבלי להזכיר סוכני נסיעות, מארגני חבילות ומערך אבטחה. 

במאמר מ-2001 טוען ג'קי פלדמן שהמסע לפולין הוא "עלייה לרגל שהיא ביטוי של הדת האזרחית... מטרתו העליונה של המסע לפולין היא לעגן את קדושתה של המדינה בחוויית השואה".[4] הוא אף מוסיף ואומר "העיצוב המודע והלא מודע של חוויית פולין אמור לשנות את התלמידים ולהפוך אותם מילדים לקורבנות, לניצולים מנצחים ולבסוף לעדים של העדים, מוטלת עליהם החובה לספר ולהציג את מה שראו וחוו בפולין ולהגן על מדינת ישראל, המוצגת כתשובה האולטימטיבית לשואה".[5]

מטבע הדברים, המסע לפולין הוא מאבק כנגד השיכחה. אין זה מקרי שהקבוצות הראשונות שיצאו למסע ראו לעצמן חובה לקחת איתן עדים וכך נהוג גם בחלק ניכר מהקבוצות כיום. במשלחות שאינן נוהגות כך, המפגש עם עדים נחשב למרכיב הכרחי בתהליך ההכנה למסע וזהו גם חלק מהוראות משרד החינוך בנושא. מרכיב זה של המסע הוא תגובה טבעית ומתבקשת לתהליך היסטורי וחברתי בלתי-נמנע – מספר הניצולים הולך וקטן. כדרכם של אנשים וחברות אנחנו שוכחים והמסע הוא חלק מתגובת החרדה מפני היום שבו לא יהיו עוד ניצולים-עדים. החברה הישראלית זקוקה להוכחה מוחשית כדי לשמר את הזיכרון והתודעה, ומכאן המחשבה שאם יהיו בינינו מספיק אנשים שראו את הגדרות, את הדרגשים ואת שרידי המשרפות במו עיניהם, נוכל להאמין שאכן הדבר התרחש גם ביום שבו לא יהיו איתנו יותר ניצולים.

יצחק נבון, בעת שהיה שר החינוך, אמר שהמסע לפולין הוא מסע אל "בית קברות אחד גדול".[6] נראה שמעבר לכך, זהו מסע ישראלי-יהודי שבו אנחנו מתייצבים מול חורבות יהדות אירופה כפי שנותרו במחנות ההשמדה, מסע שבו אנחנו לבד בעולם, בהיסטוריה האירופית, במלחמת העולם השנייה. המסע מדגיש את התפיסה שהעם היהודי הוא היחיד שנאלץ לעמוד מול הניסיון לחיסול פיזי מוחלט. מעבר לכך, מילותיו של יצחק נבון וההתייחסות ל"זווית היהודית" בלבד בעת המסע לפולין הופכת את הפולנים לניצבים במחזה ישראלי. בעת הביקור בפולין איננו רואים אזרחים במדינה דמוקרטית ריבונית, אלא נותני שירותים במקרה הטוב ו"עוזריהם" במקרה הפחות טוב.

במסגרת המסע, כמו גם במסגרת לימודי ההיסטוריה בבתי-הספר, אנחנו מתעלמים מהצלקת האיומה שנשארה בתודעתם של עמי אירופה ובמיוחד הגרמנים והפולנים. הוויכוח אם יש או אין "גרמניה אחרת" (או עולם אחר) הוכרע למעשה ורוב גדול של הישראלים החליט, באופן לא-מודע, שאין "גרמניה אחרת" (חלק מתפיסת "העולם כולו נגדנו"). מתוך כך גם אין מבחינתם של רוב הישראלים שום טעם לנסות ולהבין מה עובר על הדור השני והשלישי לשואה בגרמניה. אנחנו מודעים באופן עמוק לקושי של הדור השני והשלישי לשואה אצלנו, אנחנו מזדהים באופן עמוק עם חרדותיהם וקשייהם של צאצאי הקורבנות, אבל איננו מעוניינים לדעת או להבין מה עובר על צאצאי המבצעים והעומדים מן הצד או המכחישים של אז – הפולנים והגרמנים. אברהם בורג טוען שבכך אנחנו הופכים למכחישי שואותיהם של אחרים: "במהלך העשור האחרון הפנימו אומות העולם את המשמעות העמוקה של שואת אירופה. הן הבינו את מה שכאן אצלנו טרם מבינים, כי מי שמכחיש את שואתו של האחר, סופו שמישהו יכחיש את שואתו שלו".[7]

ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות נראה שאיננו מצליחים להשיג את מטרות המסע ושרציונל המסע, כפי שהוא מנוסח בחוזרי מנכ"ל ובחוברות משרד החינוך, אינו מתממש. במחקר שערכו איתן שחר וד"ר לאה קטן נמצא שיש פער גדול, ההולך ומתרחב, בין הגדרת המטרות לבין ההתרחשות בפועל. בתשובה לשאלה אומרת תלמידה שכתבה יומן מסע והתראיינה לצורכי אותו מחקר: "... נסענו לראות מחנות וכאלה ואנחנו חוזרים... כיף, מתנות, צחוקים... הסרט שצילמנו, כולו מלא בנסיעות באוטובוס, בבדיחות שסיפרנו ולא במחנות. כאילו המחנות זה פשוט היה משהו, שהיה צריך לעשות אותו כי אנחנו בפולין, ולגמור אתו..."[8] (ההדגשה שלי). מעבר לכך, המסע הוא חוויה סגורה, מעין מסע בזמן שמחזיר את התלמידים למקום אחר: "המסע הסטנדרטי נערך שמונה ימים וכולל ביקורים בארבעה מחנות מוות או ריכוז, שני בורות הריגה, כמה בתי קברות, בתי כנסת ריקים, שרידי עיירות, גטו וורשה וכמה אתרי תיירות פולניים. לוח הזמנים העמוס, הדגש על בטחון, נוכחותם המופגנת של דגלי המדינה וסמליה ובידוד הקבוצה מן הסביבה הפולנית המודרנית יוצרים יחדיו בועה סביבתית המחלקת את העולם המובנה של המסע לשני תחומים מקוטבים: המרחב הפנימי, שמזוהה עם ישראל; והמרחב החיצוני שמזוהה עם פולין של זמן השואה"[9] (ההדגשות שלי).

בניגוד למטרות המוצהרות, תהליך ההכנה כמעט שאינו עוסק בתהליכים ההיסטוריים הגרמניים והכלל-אירופיים. יש עיסוק שטחי וקצר בתהליכים שהביאו לעליית הנאצים לשלטון; אין עיסוק בתנועת ההתנגדות הפולנית; מעטים התלמידים הישראליים המכירים את שמו של פון-שטאופנברג; למעט אוסקר שינדלר כמעט אין עיסוק בחסידי אומות העולם. יתרה מזאת – תלמידים ישראליים לא יודעים מי היו שלום-עליכם או מנדלי מוכר ספרים וכמעט שאין להם ידע לגבי העולם הרוחני-תרבותי של יהדות אירופה בכלל ויהדות פולין בפרט (מעניינת האירוניה, שסיפורי שלום עליכם הם חלק מתוכנית הלימודים בספרות עברית של המגזר הערבי).

אני חושב שאחת מהסיבות לכך שהמסע לא משיג את מטרותיו היא מפני שהוא לא ממלא צורך עמוק של בני-הנוער בישראל, מעבר לצורך בחוויה רגשית מעוררת הזדהות, וזהו הצורך בהבנה. המסע הוא חוויה רגשית חזקה, אך הוא לא מוסיף לבני הנוער שמשתתפים בו ידיעה טובה יותר או תובנה מעמיקה על מה שהתרחש. לעיתים קרובות השיחה היומית בערבו של יום מסע עוסקת בפורקן רגשי אבל אין בה משום תובנה שמאירה את החוויה באור חדש: רותם, הנערה שיומנה הוא הבסיס למחקרם של איתן שחר וד"ר לאה קטן, אומרת "כשהיינו בתוך המחנה דיברנו רק על המחנה, אבל זהו, אחרי זה כלום..."[10]; היא מוסיפה ומציינת "היה נורא מעניין להיות שם וגם להיות בתוך המחנות. היה מאוד מעניין חוץ מהקטע של להרגיש, והעובדה שכל זה קשור אלינו ולעברנו, וזה...".[11] ג'קי פלדמן אף טוען ש"כך נבנה המסע כחזרה פולחנית של מעשה ההישרדות"[12] (ההדגשה שלי).

סבורני שהמסע לפולין צריך להשתנות מיסודו. אין ספק שהוא יכול להיות חוויה משמעותית אם נבין שני דברים. הראשון הוא פשוט ואין עליו ויכוח, אלא שהוא לא מיושם די הצורך – אנחנו חייבים ללמוד, לדעת, לחקור ולהעמיק ולא רק להרגיש וליצור טקסים. עלינו להרחיב את בסיס הידע של תלמידי התיכון משום שמהם יבואו האנשים שימשיכו ללמוד ולהעמיק בעתיד. זו האלטרנטיבה היחידה לנוכחותם של עדים ממקור ראשון – אנשים לומדים, חוקרים וכותבים. העיסוק בשואה לא יכול להיות רק פרק חובה אחד (???) במסגרת הלימודים בבית-הספר התיכון.

הדבר השני שעלינו לעשות הוא שינוי עמוק באופן שבו אנחנו מטפחים את זיכרון השואה ומבססים את התודעה: עלינו להבין שאנחנו לא לבד בסיפור הזה, שהנרטיב היהודי הוא אמנם ייחודי אבל הוא לא היחיד. אין ספק שהנאצים תיכננו והתחילו לבצע השמדה שיטתית של היהודים מתוך מטרה להכחיד אותם מעל פני האדמה, אלא שלא היינו היחידים בקטגוריית המיועדים להשמדה. צוענים, הומוסקסואלים, מפגרים, חולי נפש וקומוניסטים עמדו באותו מצב בדיוק, ולגבי חלקם ההשמדה התחילה עוד לפני ההשמדה של היהודים, ראה מבצע "המתת חסד". ועדיין לא הזכרנו את התוכניות ביחס לעמים הסלאביים. למזלם, גרמניה הנאצית הפסידה במלחמה לפני שהספיקה לממש את התוכניות.

אנחנו יודעים היטב כמה קשה לבני הקורבנות לשאת את נטל הזיכרון; אנחנו יודעים כמה נורא הוא נטל האשמה של הניצולים וצאצאיהם; אנחנו מכירים את עוצמתה של התחושה ש"לעולם לא נלך כצאן לטבח" אל מול אימת המצור המתהדק כמו ב-1967 או ב-1973. את כל אלו אנחנו, כיהודים, יונקים עם חלב אמנו מִדֵי יום זיכרון לשואה ולגבורה, מִדֵי צפירה ומִדֵי טקס. אלא שבמקביל, אנחנו מתעלמים מהנטל הכבד מנשוא של בני הרוצחים; אנחנו מתעלמים ממשא האשמה של בני העומדים מן הצד ואיננו רוצים לראות את הקושי של מי שבחצרם האחורית (או הקדמית) התחוללו הזוועות, גם אם הם לא היו שותפים להן.

וכי מה יקרה לנו אם נסכים לראות את הדברים הללו? האם ייגרע מעוצמתה של הטראומה הלאומית שלנו אם נכיר בכך שגם לאחרים יש טראומה משלהם? האם נאבד משהו מתחושת העוול על מה שנעשה ליהודי אירופה אם נבין שלא כל הפולנים שיתפו פעולה? האם יקרה משהו לנפשותיהם של צעירים ישראלים אם יידעו שמספרם של הפולנים הוא הגדול ביותר בקרב חסידי אומות העולם – גם במספרים אבסולוטיים וגם באחוזים מהאוכלוסייה? מדוע איננו יכולים להפריד בין נטל האחריות הרובץ על ממשלת גרמניה לבין ההבנה שהאדם הגרמני היום אינו אחראי ובוודאי שאינו אשם? מדוע כל-כך נוח לנו לא לראות את האנשים החיים בפולין כבני-אדם אלא כ"עוזריהם"?

אחת מהמטרות המוצהרות של הוראת פרק השואה, שהמסע אמור להיות אחד משיאיה, היא להזהיר מפני האפשרות של הישנות שואה. אלא שהאזהרה הזו מכוונת רק כלפי חוץ, אל העולם. ומה איתנו? האמנם המסע לפולין מביא לכך ש"לנוכח הזוועה שחוללה התנועה הנאצית-הטוטליטרית מתחזקת בלב הנוער ההכרה בחשיבות העקרונות הדמוקרטיים לבניין משטר צודק ומוסרי... הרגשות ההומניים מתחזקים"[13]? האם ההקצנה הגזענית שאנו עדים לה בדעת הקהל הישראלית מעידה על הצלחת המסע? האם משפטי "גולני א" ו"גולני ב" או מקרים אחרים מעידים על כך שהלקח הופנם?  

אני משוכנע שכדי להוסיף למימד הרגשי את מימד ההבנה, כדי שנבין שאנחנו לא לבד, כדי שנוכל להפיק מהשואה לקח אוניברסלי וכדי שנוכל להפוך את הנרטיב היהודי למשמעותי יותר, עלינו לפגוש את "האחרים", את השותפים שלנו לפרק הזה בהיסטוריה העולמית והאירופית. עלינו להכיר את אלה שגם בעבורם מלחמת העולם השנייה היא טראומה – לא גדולה יותר, לא נוראה יותר, לא "יותר" – פולנים וגרמנים. במפגשי נוער תלת-לאומיים צריכים בני הנוער שלנו לשמוע ממקור ראשון על תחושות האשמה והאחריות שבני נוער גרמנים נולדו אליהן, בדיוק באותו אופן שבני הנוער שלנו נולדו לקוֹרְבָּנוּת; בסיורים משותפים צריכים בני הנוער שלנו לראות ולהבין שביקור באושוויץ הוא חוויה קשה מבחינה רגשית, חברתית ולאומית גם לבני-נוער גרמניים, גם אם הקושי שלהם אחר, שונה משלנו; במפגשים כאלו בני נוער ישראליים יוכלו להיווכח שבניהם של העומדים מן הצד נושאים עליהם נטל של אשמה לא מנוסחת ולא ברורה, מה שהופך את ההתמודדות איתה לקשה במיוחד; ואיננו יכולים להמשיך להתייחס לפולנים באופן אינסטרומנטלי – פולין היא לא רק בית-קברות, בדיוק כמו שישראל אינה רק שדה קרב.

אסור לנו להניח לתודעת השואה להתבסס אך ורק על עדות ממקור ראשון של הקורבנות או צאצאיהם; אסור לנו להסתפק בעדויות כאלה כמכשיר יחיד לשימור זכר הזוועה והגבורה; אסור לנו לחדד את התודעה רק באמצעות טקסים, השפעה רגשית ו"חזרה פולחנית של מעשה ההישרדות". כדי שנוכל להתמודד עם שוביניזם לאומני, עם גזענות ועם האלימות הנובעת ממנה, עלינו לשתף פעולה, להיפגש ולשוחח ולא להתבודד מתוך התנשאות קוֹרבַּנִית.