הסביבה המידעית - על בלוגים וחשיבותם להתפתחות הכתיבה אצל תלמידים

נהוג להסביר שבלוגים אינם אלא "יומני רשת" – יומנים אישיים שנכתבים (ומתפרסמים) על גבי אתרי אינטרנט, כאשר הרשימות שמופיעות בהם מאורגנות לפי תאריך. ההגדרה הזאת אכן נכונה, אבל מוגבלת ביותר. יש אמנם סוגים רבים של בלוגים, ואין הגדרה אחת שתכלול את כולם, אבל אחד המאפיינים החשובים של בלוגים רבים הוא ההמלצה התמציתית על קטע כתיבה אחר, שבו כותב הבלוג נתקל. כותב בלוג אחד מוצא בבלוג אחר רשימה מעניינת במיוחד ויוצר קישור אליה בבלוג שלו, תוך כדי תיאור קצר שלה או תגובה אליה. אולי בבלוג שלו הוא מסביר למה הוא מסכים עם מה שהוא קרא, ואולי הוא מתווכח עם אותה רשימה. וכמובן, מי שקורא את הבלוג שלו יוכל להגיע לאותה רשימה מקורית כדי להתרשם בעצמו, וגם להמשיך את הדיון בתגובה בבלוג שלו. נוצרת במת דיון ציבורית – מה שמכונה "בלוגוספירה". אבל באותו הזמן שהדיון מתנהל ברמה הציבורית, מתרחש גם דיון פנימי, אישי, של כותב הבלוג עם עצמו. תוך כדי בחירת אותן רשימות שאליהן כותב הבלוג מתייחס, הוא מפתח ומזכך את החשיבה של עצמו.
באופן די מדהים, הכתיבה הזאת, הנעזרת והמופעלת על ידי טכנולוגיות מודרניות ביותר, דומה להפליא לתיאור של עולם הכתיבה מהמאה ה-14, עוד לפני המצאת מכבש הדפוס. בספר "אובדן הילדות" של ניל פוסטמן מצטט המחבר מבונוונטורה, אחד ממשכילי הכנסייה באותה תקופה; "אדם יכול לכתוב את דבריהם של אנשים אחרים, מבלי שיוסיף או ישנה דבר, ואז הוא מכונה בפשטות "לבלר" ... אחר כותב את דבריהם של אנשים אחרים עם תוספות שאינן משלו, והוא מכונה "מלקט" ... שלישי כותב גם את דברי אחרים וגם דברים משל עצמו, אך דברי האחרים תופסים את המקום המרכזי, בעוד דבריו הוא מוספים לשם הסבר, הוא מכונה "פרשן" ... וזה שלאחריו כותב הן את דבריו שלו והן מדברי אחרים, אך דבריו תופסים את המקום המרכזי ודברי האחרים נוספים לשם חיזוק טענותיו, איש כזה צריך להיקרא "סופר".

בונוונטורה כתב בתקופה שבה "העתקה" הייתה העתקה ביד, כאשר לא הייתה אפשרות "להדביק", אלא במאמץ גדול. אבל בתיאור שלו אפשר לזהות סוגים שונים של "כותבים" שהתאפיינו במידת הידבקותם לטקסט ה"מקורי". את כל אחד מסוגי הכותבים האלו אפשר למצוא גם בין כותבי הבלוגים. יש מי שרק מקשר לכתיבה של אחרים, יש מי שמוסיף לא יותר מהנהון של הסכמה, יש מי שמפרש, ויש גם מי שמרחיב את הדיון עד שהכתיבה שלו נעשית לתשתית שאליה אחרים יבחרו להתייחס. וכמובן, מי שכותב לבלוג עשוי לכתוב רשימות בכל הדרכים האלו, כאשר תוך כדי כתיבת תגובה לרשימה כלשהי הכותב מבהיר את הנושא לעצמו, וגם ההיפך – תוך כדי התמודדות אישית עם הכתוב, מצליח הכותב להאיר את הנושא לאחרים. הלמידה הזאת כבר איננה "למידה שיתופית", למידה שבה כל תלמיד אמור לתרום את חלקו לתוצר המשותף המתגבש. אולי עדיף לכנות אותה "למידה רשתית" – למידה שבה כל תלמיד אחראי ללמידה של עצמו, אך באותו הזמן גם ניזון מאחרים ומזין אותם בלמידה שלו.

קונרד גלוגאוסקי, דוקטורנט קנדי, מבהיר את הנקודה הזאת כאשר הוא כותב (בבלוג שלו, כמובן) על הכיתה שבה הוא מלמד (כיתה ז'), אותה הוא גם חוקר. הוא מבהיר שתוצאות המחקר שלו מראות "שהקריאה מובילה לכתיבה טובה יותר ... ובהדרגה, לתחושה מוגברת של שייכות וקהילה. התלמידים שלי יצרו את הרשתות שלהם על ידי אינטראקציה עם עמיתיהם, על ידי קריאה ותגובה לעבודות שלהם. אלה שהרוויחו יותר מאחרים בכך שהם היו חלק מהבלוגוספירה של הכיתה היו אלה שרשימותיהם התבססו על קריאה – על טקסטים ספציפיים. "כאשר אנחנו חושבים על בלוגים, אנחנו לרוב חושבים על כתיבה. בגלל זה, אני סבור, יש היום כיתות רבות בכל רחבי העולם שבהם הבלוגים של התלמידים אינם אלא יומני כתיבה. אך למרות שהסביבה המקוונת שלנו התבססה על כתיבה, התפתחותה כקהילה הייתה תלויה, במידה רבה, בקריאה. הקהילה התחילה להתפתח רק כאשר התלמידים התחילו לקרוא ולהגיב באופן מהורהר לעבודות של אחרים ועל הטקסטים שהם קראו".

 הקריאה והכתיבה נמצאות במרכז הפעילות בבלוג (כמו בכל פעילות לימודית אחרת) אבל העיקרון של שיתוף פומבי תוך כדי חשיבה רפלקטיבית שהוא מרכזי לבלוג איננו ייחודי רק לו. העיקרון הזה מופיע בכלים אינטרנטיים רבים נוספים המהווים בסיס ללמידה אישית/ציבורית. מספר בתי ספר בארץ, למשל, התנסו בזמן האחרון בשימוש בכלי לארגון ולריכוז סימניות משותפות על הרשת (דלישס). באמצעות הכלי הזה תלמידים לא רק מסמנים לעצמם מקורות אינטרנטיים שמסייעים להם בלמידה סביב נושאים שונים, אלא גם תורמים למאגר ציבורי שמשרת כיתה שלמה או כיתות נוספות.
יהושוע שכטר, מייסד דלישס, אמר פעם לגבי הכלי שהוא בנה "It’s basically a way to remember in public". הקביעה הזאת בעלת משמעות רבה, והיא איננה מובנת מאליה. למה לזכור דווקא בפרהסיה? האם אין זה מספיק שאדם שנתקל במקור שימושי לו יזכור אותו לעצמו? תשובה לשאלה הזאת נמצאת בקביעה שרצוי להזכיר שוב ושוב: המרחב המידעי של היום מורכב מאין-ספור פריטי מידע. למידה באמצעות הפריטים האלה אינה דליית תוכנם והגשת התוכן הזה בעבודה מסודרת למורה. הלמידה נמצאת בהתמודדות מחשבית, אישית וקבוצתית עם הפריטים האלה. לכן הכתיבה היום איננה יכולה להיות רק "להגיד במילים שלך", מה גם שקשה לצפות שתלמידים יכתבו "ערכי מידע" רבים בכוחות עצמם. הלמידה נמצאת אי-שם בין שתי הקצוות האלה, אי-שם בתוך ערבוביה של הרצף שבונוונטורה תיאר לפני 800 שנים. קריאה/כתיבה אישית/ציבורית דרך בלוגים וכלים דומים יכולה להוות בסיס ללמידה אמיתית.

לעודד תלמידים לכתוב בבלוגים איננו לעודד אותם לכתוב באופן חופשי כל מה שעולה להם לראש. עידוד הכתיבה לבלוג מכוון תלמידים לארגן את הלמידה שלהם בתוך מרחב לימודי רחב יותר של עמיתיהם. הכתיבה בבלוג מאפשרת למידה אישית וציבורית בעת ובעונה אחת. אין ספק שיש סכנה של החצנת דברים שאולי עדיף שיישארו פרטיים, אבל הסכנה הזאת אורבת לתלמידים מכל פינה של התרבות שלנו. על בית הספר לנתב את ההחצנה הזאת לכיוונים יעילים ושימושיים, בכיוון של חשיבה בקול רם.
הסופר הבדיוני הנודע איזק אסימוב כתב פעם שעבורו הכתיבה היא "לחשוב דרך האצבעות". אסימוב כתב את המילים האלו עוד לפני שהייתה קיימת האפשרות של הפרסום הדיגיטאלי הציבורי. היום, כאשר אנחנו חושבים דרך האצבעות שלנו, אנחנו לא רק מבהירים את החשיבה לעצמנו, אלא גם לאחרים, וההיפך. למרות שמערכת החינוך מתייחסת לכתיבה כפעולה חברתית, הכתיבה עדיין נתפסת אצלה בעיקר כאמצעי שדרכו התלמיד מראה למורה את מה שהוא יודע. בלוגים ואמצעי שמירה ופרסום דיגיטאליים נוספים מאפשרים למערכת להגשים למידה רשתית אמיתית – לא למידה שבה כל אחד לומד חלק ומשלים את החסר מהאחרים ולא למידה שבה כל התלמידים לומדים אותם הדברים, אלא למידה שבה כל תלמיד אחראי ללמידה האישית שלו, אך תוך כדי הלמידה האישית מעשיר אחרים, ומתעשר מהם.