מצוקות ואתגרים של החינוך בישראל במאה ה-21

כמו רוכב על אופנוע שצריך כל הזמן להיות מאוזן ולצפות לרחוק - כך גם צריכה לנהוג מערכת החינוך. אסור לה להיות קיצונית. היא חייבת למצוא איזון, את שביל הזהב ודרך הפשרה. המטרה שלנו, אנשי החינוך, אינה ידע ולא אינפורמציה וטכנולוגיה, אלא צמיחה, רווחה והתפתחות. אי אפשר לעשות קומבינציות וקיצורי דרך. תלמידה של סטודנטית שלי הגיעה עם אקדח לכיתה. איך פתאום קמו לנו כל כך הרבה מעשי אלימות בחברה כולה ובמערכת החינוך? ברמת האלימות אנחנו כיום כמו ברזיל וקולומביה.

כל אחד אוכל את מה שהוא מבשל, והסיבה העיקרית לעלייה באלימות היא חברה, שבה כל שנה הפערים עולים, שבה 600,000 אלף ילדים מצויים מתחת לקו העוני. בשנה האחרונה ההכנסה עלתה רק בעשירון העליון ובכל היתר ירדה. לכל דבר יש מחיר. מי שרוצה להחזיק מכוניות יוקרתיות שלא יתפלא אם חוטפים לו את הבת. מדיניות כלכלית מטופשת יוצרת פערים חברתיים גדולים, שיוצרים אלימות.

דוגמה נוספת – אם אכן החינוך החרדי מוצא אל מחוץ לדרישות דו"ח דברת, בואו לא נבכה על כך שבעוד כמה שנים חלק גדול יותר ממערכת החינוך יהיה חרדי. מי יפרנס את החברה החרדית? הרי במאה ה-21 התשתיות של החברה הן הטכנולוגיות. אם 25% מילדי ישראל יהיו פטורים מלימודים שיכשירו אותם לחברה המודרנית הם לא יוכלו בעתיד לפרנס. האם שאר החברה תסכים לסבסד אותם? בחינוך חייבים לצפות עשרה צעדים קדימה ולמנוע מצב כזה כדי שלא נהפוך בעתיד למדינת עולם שלישי. צריך להיות חכמים, לא תחמנים ולא להמשיך לרמות את עצמנו. צריך לבנות תוכניות חומש שיבטיחו לנו שמצב כזה לא יקרה.

 

במגזר הערבי בדו"ח דברת הייתה חשיבה לטווח ארוך - יסלקו סוף סוף את איש השב"כ ממשה"ח. זהו אקט של כבוד למיעוט. כל אקט של כבוד מהרוב למיעוט מונע הידרדרות לפתרונות לא לגיטימיים  בעתיד.

החברה שלנו מורכבת מאוד; מצד אחד חלק השייך עדיין לחברה המסורתית, שבו גם יש חרדים קיצוניים ומצד שני החלק הפוסט מודרניסט, כאלה שההישגיות היא האלוהים שלהם, "אני ואפסי עוד".

התרבות היהודית בנתה מסגרות מאוד ברורות של מונותאיזם, שבהן לכל אדם מאמין יש כיוון ברור. לעומת זאת, הפילוסופים היוונים הגדולים בנו פילוסופיה ברורה של רציונאליזם, תבניות וידע. ביחד הם היוו את תשתית החברה.

בעולם המודרני החלו הדברים להשתבש, להיות התנגשויות בין האמונה באל והמדע; גלילאו, שפינוזה, ז'אן ז'ק רוסו, ניטשה ופרויד, שוב אין אמת מוחלטת. אין אלוהים.

במאה ה-20 התחיל חיפוש אחר אלילים חדשים, שיצרו מפלצות חדשות; סטאלין בשמאל והיטלר בימין. המין האנושי חיסל במאה הזאת 200 מיליון קורבנות במעבר לאלילות הקיצונית. למרות מה שחושבים שהבריונות מנצחת, מי שמנצח תמיד בסוף אלה הם "החנונים"- המדינות הדמוקרטיות הליברליות. זה כוחו של הצדק שסופו לנצח. זה ברור למה רוסיה קרסה, כמו גם מסגרות פונדמנטליסטיות אחרות – כי הן ניסו לדכא את רוח האדם. בסופו של דבר משגשגות רק המדינות ההומניסטיות.

בחברה המודרנית אנשים נהיו כל כך אינדיבידואליסטים עד שהם מתנתקים מהחברה שסביבם, ממחויבות לנורמות ולקהילה ולחברה.

האינדיבידואליזם הקיצוני הזה מוריד מהאדם אחריות, מה שהדת והפילוסופיה דרשו ממנו. אדם לא מרגיש שהוא צריך לתת דין וחשבון. יש רק שיח של זכויות ולא של חובות. כך נוצר דור של ילדים שעסוקים רק בנהנתנות. ההורים התפטרו מההורות, ההורים סוגדים לצעירים, חסרי ביטחון. אין בתרבות כבוד לניסיון חיים. הרבה הורים ויתרו. החברה הישראלית היא של תרבות רייטינג וקניונים.

מי שעוסק בחינוך הם או גנרלים או אנשי כלכלה. מניחים שאנשי חינוך לא יכולים לתרום. זה כל כך אנטי יהודי, אנטי מורשת ישראל. היהדות הייתה אימפריה רוחנית שתרמה לעולם נכסי רוח. אין כבוד לאנשי רוח, להשכלה לחינוך ותרבות. זה מתבטא בתקציבים.

תראו מי הן האליטות היום; קבלני קולות. ילדים סופגים את זה. הם עברו סוציאליזציה לחברה הזאת ולכן אי אפשר להאשים אותם. יש התפוררות ערכית ומוסרית שחייבים לשקם.

המחויבות העליונה חייבת להיות לערך של כבוד האדם. כמו שאמר אלי ויזל - "חייבים לחשוב אחרת, לחנך אחרת ולעשות אחרת את הדברים". אם ימשיכו הפערים בחברה לגדול הכל חסר סיכוי. מדברים על פיטורי 10,000 –20,000 מורים ולא חושבים מה זה עושה לכל משפחה שמפטרים אחד מהמפרנסים שלה. הטכניון בסכנת סגירה בגלל מחסור בתקציבים. זה אבסורדי שדווקא במקומות שכל שקל שמשקיעים בהם נותן תמורה פי 20 מצמצמים ולעומת זאת מרחיבים במקומות שכל שקל דורש עוד 20, כמו אצל החרדים. החברה שלנו לא הגיונית. בארץ האדם הוא מכלול מותגיו – הכסף יקנה את הכל.

מה אני מציע? חייבים לחשוב על עצמנו אחרת כאנשי חינוך. אסור לנו לחנך מעשה שגרה. התפיסה על תפקדנו כאנשי חינוך צריכה להשתנות. המורים והמורות חייבים לשרת את הילדים ולא את השלטונות. אנחנו כמורים חייבים לבנות את השדרה הפרופסיונאלית. להיות הסמכות העליונה בחינוך ולא השרים.

לשר אין ידע מקצועי בחינוך.

מקצועיות - המורים חייבים לבנות את הידע המקצועי  - מה זאת אומרת להיות איש חינוך. מקצועיות המורים הם לא צינור פאסיבי להובלת חוזרי מנכ"ל לתלמידים, אלא מעצבי חינוך. קודם כל המורים חייבים לכבד את עצמם.

אחת הבושות הגדולות של המורים  - כבר 5 שנים מנסים לכתוב קוד אתי למורים ומישהו עוצר את זה וזאת לא שרת החינוך. זאת פשלה של ארגוני המורים.

נוכחות חינוכית -  איך יוצרים עם הילדים מפגש פדגוגי חם ומקצועי שימנע את תופעות האלימות. אין למורים כיום את הלוקסוס שהיה בעבר, של סמכות שניתנה להם בצורה טבעית מכורח הבגרות והמקצוע. הם חייבים לבנות סמכות אחרת שמתאימה לחברה של ימינו. איך נבנית הסמכות; חייבים שלמורים תהיה את אהבת התלמיד - הילדים מרגישים את זה וגם ההורים, וזה יוצר אמון. לא מדובר בלהיות חבר של התלמיד, אלא לתת לו את ההרגשה שהמורה נמצא בשבילו.

אהבת התרבות - אסור למורה להשלים עם תרבות של טלנובלות, תת רמה, מנטאליות פאנטית של אוהדי כדורגל, שחיתות ועם כל הדברים שיורדים מתחת לרמה מסוימת. צריך להדגיש לתלמידים ש"בשביל כבוד צריך לעבוד". ביה"ס הוא לא מוסד מבדר, אלא מוסד מאתגר. חייבים ללמד את התלמידים מהו טעם אנין, מוסר וידע. את זה אי אפשר לעשות בהרצאות משעממות, אלא רק מורים שמתרגשים בעצמם מיופי, מוסר ומדע. מורים שיכולים לעשות השלכות מחומר הלימוד לחיי היום יום, למשל כשילד קורא  בישעיהו תיאור של שחיתות  חברתית, המתאים גם לחברה שלנו כיום, הוא יכול להבין מהטקסט מהי ספרות קלאסית (שמתאימה לכל תקופה). אין קשר בין בחינות ומיצ"בים והישגיות לחינוך ממשי. בחינוך אמיתי יש רבדים יותר עמוקים ממבחני ידע. אישיות המורה חייבת להתאים לחינוך כזה.

השקפת עולם -  ועדת דברת לא נגעה כמעט בנושא חשוב זה. מהי השקפת עולם שצריכה להנחות כל מורה? השקפת עולם הומניסטית, כזאת שבני אדם בכל מקום בעולם יכולים לקבל כהגיונית ללא הבדל צבע ודת. השקפת עולם הומניסטית כוללת ידע מדעי, כי ידע זה כוח, ומוסר. למוסר יש ערך רק אם הוא כלל עולמי. בקצת מאמץ ניתן להוכיח לילדים שיש טוב ורע אובייקטיביים. שזה לא נכון מה שרווח כיום שהכל יחסי. הטוב הוא שלא דורכים על חברים בדרך למימוש עצמי, שחייבים להחמיר עם עצמך כדי לאפשר לזולת חיים של כבוד - "איזהו גיבור הכובש את יצרו".

הסכנה הגדולה היא פונדמנטליזם דתי ולא דתיות, כי אמונה זה עניין פרטי של כל אחד, אלא ניסיון לשלול ריבונות ממי שאינו כמוך. סכנה גדולה יש גם בקנאות ימנית ,שמאלנית, קפיטליזם וכל מה שלא מכבד את צלם האנוש.

ההבדל בין שרת החינוך וביני שהיא מדגישה יותר ערכים לאומיים ואני יותר ערכים הומניסטיים. לחינוך צריך להיות 3 מטרות; איכות אושר ואוטונומיה ו3 מניעים; אורינטציה - לאן רוצים ללכת, מוטיבציה ויכולות (אוריינות).

ברמת המדיניות ועדת דברת לא הצליחה להפריד את החינוך מהפוליטיקה. חייבים לבטל את הזרמים בחינוך. חייבים לבטל את זה שהמדינה מממנת זרמים חינוכיים של מפלגות פוליטיות. חייב להיות חינוך ציבורי אחד ש50%- ממנו הוא ליבה משותפת לכולם וב-50% הנוספים כל מגזר וקהילה יגבשו להם את הייחודיות שלהם בלי קשר למפלגות פוליטיות.

חייבים להעלות את שכר המורים כדי שהמכללות לחינוך יוכלו לבחור את הטובים ביותר לקבל הכשרה כמורים, כי חינוך קם ונופל על איכות המורים.

הוראה משמעותית  - להגיע לתלמידים. התלמידים חייבים להבין שכל מה שמלמדים רלוונטי לחיים שלהם ולא תלוש מהמציאות. מורה שלא מצליח לקשר בין ידע והחיים הוא מורה שנכשל בתפקידו.

תשתיות פיזיות ואקלים חינוכי – אם הולך להיות כאן יום חינוך ארוך חייבים להשקיע בתשתיות הפיזיות. לבנות אמנות עם התלמידים והקהילה כולה.

חייבים גם להדק את הברית בין אנשי החינוך והאקדמיה. אין כיום מספיק קשר. צריך לתת למורים העשרה איכותית. המורה חייב לחשוב על עצמו לא כטכנאי ולכן צריך להפגיש מורים עם סופרים ומדענים. ארגוני המורים חייבים להתעשת - לא רק משכורת ומעמד - אלא תכנים חינוכיים. במסגרת ארגון ח.מ.ה שהקמנו האקדמיה מאמצת את בתיה"ס והמורים.

הפתרונות למערכת החינוך הם דווקא פילוסופיים ולא טכניים. אומרים "טיפש זרק אבן 70 חכמים לא יפתרו". צריך להיות מספיק חכמים לא לעשות טעויות. הדוגמה היא קנדה לעומת ארה"ב – נדה לא מזניחה חלשים.הפתרון הוא ערכי ולא טכני. חייבים לקבוע מטרות ראויות. פתרונות פילוסופיים פותרים את מרבית הבעיות, הטכנאים מספקים את האמצעים. בעיה  - אנשי רוח (למעט אחדים כמו פרופ' קרמינצר) יושבים במגדלי השן שלהם.

 

ש'; יש ירידה במסוגלות התלמידים גם בארצות עם חינוך מתקדם כמו דנמרק וקנדה. האם קיימת מדינת מודל בחינוך?

ת'; אין מודל חינוכי מושלם, אין כיום פתרון נכון אחד, יש דגמים רבים שכולם טובים ויפים. החוכמה היא האומנות לשזור, לדעת להתאים לסיטואציה קונקרטית את המודל המתאים.