זמן, ערכים ותלמידים

פעם כמורים היינו משמעותיים כי הידע היה אצלנו. היום, מאידך, יש תלמידים שעם האינטרנט יכולים להגיע לידע רב. 

התלמידים כיום חווים חוויה של כאילו שפע, כאילו חום ונעימות, כאילו טבע. הקניון הוא מקום הבילוי. יש שם שפע מדומה – חושבים שהכל אפשר לקנות בכסף. יש מוסיקה נעימה – מציאות דמיונית. גם בי"ס הוא קניון – רוכשים בו השכלה. אולם ללמודזה משהו שבא מהלב. ברק בעיניים, סקרנות, רצון להבין – אלה דברים שנעלמים כיום ממערכת החינוך. הכל קצבי, דיגיטלי, מתחלף. ביה"ס נועד לשיחה אישית אמיתית בקרב כל חברי הקהילה – בוגרים וצעירים. כדי לפתח את השיח האמיתי צריך זמן. למה המשל דומה; פעם הייתי נוהג לעשות התעמלות כל יום במשך 25 דקות. לימים קראתי שטוב לעשות כל יום התעמלות, אבל ההשפעה על הירידה במשקל מתחילה בדקה ה-26. כך גם השיחה עם התלמיד. לשאול תלמיד מדי יום מה שלומו זה בסדר, אבל זה עדיין לא שיח אמיתי. יום אחד, כששאלתי תלמידה לשלומה, היא השיבה לי; אם תרצה באמת לדעת מה שלומי תזמן אותי לשיחה בחדרך.

התלמיד בא לכיתה כדי לדבר עם המורה. הם רוצים בגיל הזה את הלב שלנו. ואין למערכת כיום כלים לבדוק את הלב. כעמדת פתיחה דו"ח דברת אמר, שמאחורי המילים מסתתרים חזון ומחשבה ערכית. זה דו"ח שכותב מנגנונים כדי ליישם אותם במציאות. החזון; בי"ס הוא מקום שצריך שתהיה בו נשמה, נינוחות, מורה צריך להיות נותן כלים לשיקול דעת, מלטף, שומע וכיו"ב. הרבה יותר משמעותי לעסוק בשאלות כמו מה המדינה עושה כשיש אסון טבע זה או אחר, מאשר לשנן עוד פרק של מידע. יש להפוך את ביה"ס למקום חם, בו מתרגמים את הדברים שמתרחשים מעל הדעת שמעבר לגדר.

מה תהיה דמותו של ביה"ס מהפן הערכי? צריך להבחין בין תחומים ערכיים לחווייתיים. מנהל מח' חינוך צריך לשאול; מה סדר היום הערכי שאני רוצה במחוז שלי? כיון שביה"ס משמעותי ובו מתעצבת הזהות והמדינה צריכה מנהיגים, ביה"ס צריך להיות הגורם המרכזי בקהילה. לדאבוננו, המדינה הוציאה את הדברים הנחמדים לקהילה – והמתנ"ס הוא זה שמעביר את החוגים.

להורים יש הערכה לבתי"ס. חלק מהזמן צריך להיות מנוצל לעבודה קהילתית. לא יעלה על הדעת שביה"ס לא יהיה מקום מרכזי בקהילה. ביה"ס יכול לפתח רגישות חברתית. בבית ספרי למשל, תלמידות מתנדבות, שקיבלו פרס כספי על התנדבותן, חזרו אלי עם הכסף וביקשו לתרום אותו לנזקקים. יום לימודים ארוך, יכול לסייע גם לפיתוח רגישות חברתית. ביה"ס כיום גם לא מספיק משקיע בהעמקה – יכולת לחקור. כשאני נכנס לכיתה אני מחפש ילד עם "ברק בעיניים". אני שואל את המורים כמה תלמידים באים לשיעור עם רצון ללמוד.

אם מנהל בי"ס והרשות יהיו רגועים יותר, פנויים יותר, או להבדיל, אם מנהל ינקוט פעם בסנקציה משמעתית חמורה לילד שהפר עניין ערכי, בתיה"ס ייראו אחרת. בשנה שעברה, בבית ספרי, תלמידה הורחקה ממבחן באנגלית, כיון שהתכוננה למבחן ולא הגיעה לטקס יום השואה ביום הקודם.

ככל שנהיה ערכיים יותר גם ההישגים הלימודיים יעלו יותר. לילדים הטובים יש זמן להכל. כך גם מורה שלוקח על עצמו הרבה תפקידים. יום חינוך ארוך לא צריך להיות כולו בביה"ס. הוא יכול לשמש לחיבור בין חלקי הקהילה. אולי זה המקום לעשות חיבור בין תלמידי החינוך המיוחד לרגילים, בין חילוניים לדתיים.

שיחה אישית עם המורה צריכה להיות במקומות ראויים לשיחה אישית. לא סתם חדר. אלא חדר יפה. עשיתי ניסוי בבית ספרי. לקחתי מורה מצוינת ונתתי לה לראיין תלמידות בכיתה. לקחתי מורה אחרת, פחות טובה, ונתתי לה לראיין תלמידות בחדרי, תוך שהן ישובות בנוחות, עם כיבוד על השולחן. משתי המורות ביקשתי לקבל משובים על ביה"ס. התוצאות היו משמעותית טובות יותר בחדרי. המשמעות היא שלתנאים השפעה מכרעת. אם הרשות לא תספק למנהלים תנאים ומידע לעבודתו, היא תהיה פחות טובה.

אנחנו לפני התפרקות ערכית. אין לנו הרבה ברירות. או שהופכים את המערכת לערכית או ששוקעים.

לגבי יום שישי, דו"ח דברת לא מבטל לימודים, אלא מציין שלא יהיו במימון ציבורי. קהילה יכולה להוסיף ולקחת גם מיום לימוד רגיל. אוכלוסיות חלשות יקבלו מימון נוסף ליום השישי. בעיקרון אני בעד זמן פנוי. גם לילד מגיע זמן פנוי. מותר לו לקחת חוג שאין בבי"ס.

הפנאי הוא ברכה. תלך עם ההורים, תקרא ספר. בישראל נעשה לאזרחים עוול. יום המנוחה הוא גם יום הקניות. צריך לאפשר יום שבתון אמיתי ולכן יום נוסף לפנאי, לבלות לקנות בשישי ובשבת - מנוחה.

יום לימודים ארוך הוא בשורה ולא מניפולציה לשעות. מה מורה יעשה כל היום? אני קורא לשים דגש על שיחות אישיות. אצלי כל מורה מגיש פעם בשלושה שבועות נייר על השיחות על התלמידים. אני בודק בצורה הכי עקבית שיחות אישיות עם התלמידים – חצי שעה פעם בשבועיים. כל מורה צריך לשוחח עם 10 תלמידים בשבועיים. חלק מהזמן מוקצה לשיעורים פרטיים, חלק להעשרה. ספרייה, מרכז משאבים, זמן מורה תלמיד, כל אלה יתרמו לאיכות החינוך.