להיות אדם במיטבו

קראתי את חוזר מנכ"ל משרד החינוך של חודש דצמבר 2010, שעוסק בהכללת התוכנית "כישורי חיים" בליבת שעות הלימוד השבועיות, והתרגשתי. הנה כך כתוב ברציונל של התוכנית:

"אדם במיטבו הוא אדם אוטונומי, בעל השקפת עולם ערכית, מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות; בעל תחושת השתייכות, בעל יכולת ליצור קשרים בין-אישיים ולפעול למען הזולת, בעל מודעות עצמית לכוחות, לחולשות, לסיכויים ולסיכונים, לגבולות הפנימיים ולגבולות החיצוניים; אדם במיטבו הוא בעל הנעה פנימית, בעל יכולת לממש את נטיותיו ואת יכולתו, בעל יכולת לגמישות בהתמודדות עם שינויים ועם מצבים משתנים, בעל כישורים לניהול עצמי הכוללים אקטיביות, יכולת להבעה, יכולת לניהול ולוויסות רגשות, שליטה עצמית ומנהיגות; בעל יכולת בחירה בחיים המכוונים על-ידי מחשבה מעמיקה ומשוחררת; בעל כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל חשיבה ביקורתית; בעל יכולת לכוון את חייו על-פי המטרות שהציב לעצמו.

התכנית "כישורי חיים" מכוונת להתפתחות של אדם במיטבו."

האין זה חזון מעורר-השראה? והרי מי לא ירצה שילדו ייצא מבית הספר כאדם במיטבו? מה חשוב יותר מאשר להיות אדם במיטבו? אני עצמי הייתי חוזר ברצון ארבעים שנים אחורה, כדי לצאת בגיל 18 מבית הספר אדם אוטונומי, ערכי, מוסרי, מודע, מונע, גמיש, רב-יכולות, שולט בעצמו, מנהיגותי, בעל יכולת בחירה ומחשבה מעמיקה ומשוחררת, וכו'. ומה חשוב יותר לחברה ולתרבות, מאשר שבניה ובנותיה יהיו בני- ובנות-אדם במיטבם?

אבל כמו עם כל אידיאל נשגב ומעורר-השראה, השאלה הגדולה היא: איך מגשימים אותו? וכאן לא נראה לי שלמשרד החינוך, שהקצה לתוכנית שעת לימודים שבועית אחת בכיתות א' עד ז' ו-15 שעות שנתיות בכיתות ח' ו-ט' ובחטיבה העליונה, יש מושג איך מתמודדים עם השאלה הגדולה הזאת. אני, בכל אופן, לא מצליח לראות את הקשר בין החזון הנפלא הזה לבין הקצאת 15 שעות שנתיות להגשמתו.

רוב בני האדם שאני מכיר, ואני עצמי ביניהם, רחוקים מהציור האידיאלי הזה של אדם במיטבו כמרחק השמש מכדור הארץ. אז האם אנחנו היינו יכולים להתפתח ולהיות לאדם במיטבו רק באמצעות שיעורים שבועיים? האם אין חיי היומיום והבחירות היומיומיות שלנו, יחסינו עם האנשים שסביבנו, והחברה והתרבות שאנו חלק מהם, קובעים את מצבנו ואת התפתחותנו האנושית לאין-ערוך יותר מכל שיעור שבועי, קורס או סדנה? לפיכך, כדי לצמצם את הפער הגדול שקיים ביני, וקרוב לוודאי שגם בינך, הקורא, לבין האידיאל של אדם במיטבו, לא מספיק ללכת לסדנת סוף שבוע או שתיים בשנה, לקרוא כמה ספרים ומדי פעם לשוחח עם ידיד על כוס קפה. כמו עם כל דבר אחר שחשוב לנו ושאנו רציניים ביחס אליו, גם כדי להתקדם לעבר המטרה המאוד ראויה הזאת צריך להקדיש לה הרבה כוונה, זמן, תשומת לב ואנרגיה. לא פתרונות אינסטנט ולא פתרונות "טכניים" יעבדו כאן, ואם תשמע מישהו שטוען אחרת, קרוב לוודאי שאין לו מושג במה מדובר או שהוא רוצה את כספך.

ובנוגע לשאלת החינוך בבתי הספר – האם אין התרבות הבית-ספרית, כפי שהיא מתבטאת ביחסים, באסתטיקה, באווירה, בשיח ובאיכויות של המרחב הבינאישי בבית הספר, משפיעה על נפשם ורוחם של הילדים והנוער לאין-ערוך יותר מהמתרחש ב"שיעורי מחנך"? האין הדוגמאות האישיות של המנהל והמורים קובעות לאין-ערוך יותר מאשר ה"חומרים" שהם מעבירים בשיעורים (גם אם "חומרים" אלו הם "כישורי חיים")? לפיכך, כדי לאפשר, לתרום ולעודד התפתחות של אדם במיטבו בבית הספר, דרושים בראש ובראשונה לא "שעות מחנך" נוספות ולא חומרי לימוד חדשים, אלא שינוי עמוק ומהותי בתפיסה ובסדר העדיפויות שלנו כחברה ושל משרד החינוך כאחד ממעצבי החברה. אם אנחנו באמת חושבים שהתפתחות של אדם במיטבו היא ליבת החינוך ומטרתו האולטימטיבית, הבה נקצה לליבה הזאת את מירב ומיטב המשאבים שעומדים לרשותנו כחברה, ננסה ונתלבט ונלמד כיצד מאפשרים, מעודדים ותורמים להתפתחות אנושית כזו. ואם כך נעשה אולי נגלה שאנחנו, כאדם וכחברה, אכן יכולים להיות במיטבנו.

 
* עמיר פריימן הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית וממובילי התנועה להעצמת הרוח בחינוך (ע"ר) www.eduspirit.org.il