56% מהציבור סבורים כי מערכת החינוך אינה שיוויונית

56% מהציבור סבורים, כי מערכת החינוך אינה מערכת שיוויונית. תחושה זו חזקה במיוחד בקרב בני עדות המזרח ובקרב בעלי הכנסה נמוכה. כך נמצא בסקר שערך מכון סמית עבור מכללת אחווה. הסקר הוצג בכנס אחווה הרביעי לחינוך וערכים, שהתקיים בשבוע שעבר. עוד נמצא בסקר, כי 37% מהציבור סבורים שקיימת במערכת החינוך אפליה של הפריפריה לעומת המרכז. הכנס הוקדש השנה להיבטים הפוליטיים והכלכליים של החינוך. הנושאים המרכזים שאליהם התייחסו מרבית הדוברים בכנס היו הפערים וההפרטה במערכת החינוך. ההרצאה המרכזית בכנס הייתה של שרת החינוך לשעבר, פרופ' יולי תמיר. לדברי פרופ' תמיר, מערכת החינוך אינה מסוגלת להתגבר על הפערים בחברה ואינה צריכה לנסות לעשות זאת. פרופ' תמיר ביקרה בחריפות את תנועת "הכל חינוך", שלטענתה מטפחת בציבור את האשליה שמערכת החינוך מסוגלת לפצות על הפערים בחברה. לטענתה, גורמים כמו הכל החינוך, שבראשם עומדים לא אחת אנשי עסקים, מסירים מעצמם את האחריות לפעול לתיקון הפערים בחברה בכך שהם מטילים את המשימה על מערכת החינוך. "מערכת החינוך צריכה להתמרד נגד הניסיון להניח על כתפיה את כל בעיות החברה", הוסיפה פרופ' תמיר. לטענתה, גם אם תקבל מערכת החינוך תקציבים גבוהים מאוד, היא לא תוכל לפצות על מה שהילדים אינם מקבלים בבית. כשילד ממשפחה במצוקה מגיע לגן הילדים כבר נוצרו בינו לבין ילדים ממשפחות מבוססות פערים עצומים.
פרופ' תמיר מייחסת את הסיבה המרכזית לאי-השיוויון במערכת החינוך לפערים בתקצוב שמעניקות רשויות מקומיות שונות למערכות החינוך שלהן ולא לתקצוב הממשלתי. לטענתה, ההשקעה הממשלתית בחינוך נוטה לטובת האוכלוסיות החלשות, אם כי מעט מדי. לדברי פרופ' תמיר; "אבי-אבות הפערים בישראל היה הרגע שבו הוחלט שהרשויות המקומיות יעניקו תקציבים למערכות החינוך שלהן כפי יכולתן". לדבריה, הפער בין מה שעירייה חזקה, כמו עיריית תל אביב, מעניקה למערכת החינוך שלה, ובין מה שעירייה חלשה בפריפריה מעניקה הוא עצום. לדברי פרופ' תמיר, המדינות שבהן מערכות החינוך מוצלחות ושיוויוניות, למשל פינלנד, דנמרק, סינגפור ודרום קוריאה, התקצוב הוא ריכוזי ומגיע אך ורק מהמדינה. לעומת זאת בישראל נוצר מצב שבו ישנן רשויות מקומיות שיכולות להשקיע בחינוך פי חמישה ואפילו פי עשרה מרשויות מקומיות אחרות.
תמיר טוענת, כי בשנים האחרונות נוטשות את הערים החלשות בצפון הארץ ובדרומה האוכלוסיות היותר מבוססות, ועוברות להתגורר בהרחבות של הקיבוצים וביישובים קהילתיים. לטענתה, הסיבה העיקרית למעבר הזה הוא האפשרות של ההורים לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך של תנועת ההתיישבות, שהיא בעלת משאבים כלכליים גבוהים בהרבה ממערכות החינוך של הערים באזורים הללו. לטענת פרופ' תמיר, בדרך זו מתרוקנים בתיה"ס בערים החלשות בדרום ובצפון מהאוכלוסיות החזקות. "הסיפור של ההתיישבות הכפרית בישראל הוא סיפור של הפרדה חינוכית. כך עוברת מערכת החינוך כיום תהליך של בידול ופיצול מעמדי. יש אמנם ילדים מבריקים, המצליחים למרות תנאי המצוקה שבהם הם גדלים. אבל ההשוואה צריכה להיות בין הילד בעל היכולת הבינונית ממשפחה מבוססת, שיגמור אוניברסיטה, לבין הילד הבינוני ממשפחת מצוקה - שאין לו שום סיכוי".
חברת הכנסת שלי יחימוביץ', התייחסה בדבריה בכנס לסכנת ההפרטה, המאיימת לדעתה על מערכת החינוך. לדבריה, אחד האתגרים העומדים בפני שר החינוך, גדעון סער, הוא למנוע את ההפרטה. יחימוביץ' פירטה את שיטת ההפרטה שבה נוקט השלטון, שאותה כינתה "המדריך למפריט המתחיל". לדבריה, השיטה היא לקצץ בתקציבי הגוף הציבורי שאותו מבקש השלטון להפריט, מה שגורם לירידה באיכות השירות שגוף זה מעניק. בעקבות זאת מוצג הגוף הציבורי כמערכת לא יעילה, שההפרטה יכולה ליעל ולשפר. מכאן כבר הדרך להפרטה קצרה. יחימוביץ' תיארה כיצד ההפרטה מתקיימה במערכת החינוך; "זה מתחיל מבי"ס המוקם לכאורה בשל סיבה אידיאולוגית, וגובה כ-2,000 ש"ח לחודש מכל תלמיד. לאחר שנה-שנתיים פונה ביה"ס למשה"ח ולעירייה ומבקש מהם הכרה. הנימוק הוא שמדובר בבי"ס איכותי, המעוניין לפתוח את שעריו לציבור הרחב של התלמידים ביישוב". לדבריה, בדרך זו ביה"ס הופך לחלק מהחינוך המוכר, ומקבל תקצוב מהמדינה ומהרשות המקומית. למרות זאת, ממשיך ביה"ס לגבות שכר לימוד גם מההורים. לבי"ס כזה יש הרבה יותר משאבים כלכליים מאשר לבי"ס ציבורי, מה שמבטיח השקעה גדולה יותר בכל תלמיד. לדברי יחימוביץ', לתלמיד ממשפחה ענייה אין סיכוי להתקבל לבי"ס כזה. כך מתעצמים הפערים בין תלמידים ממשפחות מבוססות לתלמידים ממשפחות עניות במערכת החינוך. לדבריה, אי אפשר להאשים את ההורים על כך שהם מעוניינים להעניק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר, ולכן האחריות למנוע את הפרטת מערכת החינוך היא של משה"ח והממשלה.