"דרך הים" או אם תרצו "דרך קצת אחרת"

"דרך הים" או אם תרצו "דרך קצת אחרת"

לילה, חושך מוחלט, קור של מדבר, פרט לכמה ספינות של חיל הים וכמה דייגים, אין כלב ים בחוץ. המשימה: תחרות! לא אפרט במדוייק, אך אספר באופן כללי שהמטרה שקיבלנו היא לנהל מרדף אחרי סירה שמדמה סירת אויב. הצוות (כמו שאמרו בבית הספר) "יש פוטנציאל אך לא מנוצל" וה"אויב" על סף ניצחון שישנה את המאזן שלנו בתחרות ובתפקיד מפקד הספינה ה"מפסידה" - אני.

אפשר לפתור את הבעיה בסיוע של ספינה אחרת בכוח (מה שנקרא בשעשועוני טלויזיה "גלגל הצלה"), אך עבור צוות של חיילים, המחיר לאגו יהיה כבד מדי.  הדרך שלי היתה "קצת אחרת": חושך מוחלט, בקושי רואים 50 מטרים לפני חרטום הספינה והדבר הכי נכון שיכול מפקד הספינה לעשות בשלב זה הוא להעלות מהירות למקסימום, לאחוז חזק בהגה ולכסות לעצמו את העיניים!  פשוט כך, לכסות את עיני בכובע צמר ולהודיע על כך לצוות. התמונה ברורה לי אך לא ברורה לצוות: איך ייתכן שעם ספינה שדוהרת קדימה במהירות מסוכנת ואף יכולה להתנגש, אפילו במצוף קטן,המפקד בשלו-אוחז בהגה בעיניים עצומות תרתי משמע.

זה הרגע! זהו הרגע ששינה לא רק את תוצאות המרדף לטובתנו, אלא גם הרגע שממנו צמחה התובנה המשמעותית של אותו צוות לוחמים מהי תקשורת טובה. וההסבר מאוד פשוט: כל מה שהייתי צריך לעשות, הוא לתת לצוות תחושה והבנה שכרגע הם אלו שאחראים לתוצאות המרדף כולל תוצאות ההתנגשות או טביעה או אפילו עלייה על החוף וכל זאת תלוי האופן שבו יתקשרו אחד עם השני.

זה הרגע שבו יצר ההישרדות עושה את שלו: שקט מוחלט בספינה, רק שני דברים הפרו את השקט: האחד הוא רעש המנועים, כאילו קורסים תחת העומס והשני הוא רצף של נתונים חיוניים שזרמו לאזני ואפשרו לי לנהל את המרדף בעיניים עצומות, אך ורק על בסיס ההקשבה לדיווחי הצוות. התקשורת עם הצוות החליפה את תפקידו של חוש הראייה, התוצאה – צפויה מראש (לפחות מבחינתי): לא רק שהמרדף הסתיים בשלום, אלא בניצחון מוחץ ובצוות שלא ידע עוד פחד.

מאז חלפו כמה שנים, כללי המשחק השתנו, הגישה "קצת אחרת", גישה שבזכותה מצאתי עצמי מצטרף לשורותיה של עמותת "זיו נעורים", עמותה שמטרתה לצמצם את נשירתם של בני נוער ממסגרות חינוך באמצעות חווית הצלחה. העמותה עושה זאת בדרך "קצת אחרת" ובליווי שותף נוסף, השותף החזק ביותר בטבע: הים בכבודו ובעצמו. אולי תפרט?

בוודאי: כפי שציינתי, מטרת העמותה היא "צמצום נשירה ממסגרות חינוך". כל זה קורה באמצעות "יצירת חוויות הצלחה" בקרב בני נוער, במהלך פעילות ימית. למה בעצם אני מתכוון-אנחנו בעמותה מאמינים שיהיה אפקטיבי יותר להשיג את המטרה באמצעים יצירתיים יותר עם כוח חזק יותר, שמצד אחד ייצור הנאה ואתגר ומצד שני יתן פידבק מיידי מבלי לפגוע בביטחון העצמי של בני נוער. את כל אלו אנו עושים באמצעות הים. איך זה קורה?

ילד בגיל צעיר מאוד מודד את עצמו על בסיס הישגים, או ליתר דיוק, על בסיס מגוון מאוד מצומצם של הישגים: "אני טוב/לא טוב בלימודים", " אני טוב/לא טוב בחוג X", "אני מסתדר/לא מסתדר עם חברים" וכו'... . אם יש לכם ספק בנוגע לשורות האחרונות אז תנסו להיזכר בעצמכם בגיל 5-7 ותחשבו עד כמה ציפיתם להיות כמו כולם, יותר מכולם או פחות מכולם בכל:מבחן, שיעור ספורט, משחקי חברה, מסיבת כיתה וכו'.

נחזור לילד שבאופן לא מודע מודד את עצמו - במקרים רבים אותו ילד, מקטלג את עצמו בקטגוריה הלא נכונה וכאן עלולה להתחיל בעיה: אם הילד מקטלג את עצמו גבוה מהמציאות, מה טוב, הדבר אמנם קצת מרחיק אותו מהמודעות, אבל כילד זה עדיין מותר ואף רצוי. אך אם הילד שלצורך העניין "גאון ומוכשר" מקטלג את עצמו כ "לא מוצלח" כאן ישנה בעיה אחרת שברוב המקרים תלך ותחריף, עד שאותו ילד/נער/בוגר ימצא הצלחה שבה יוכל להיאחז.

כלומר – היעדר חווית הצלחה עלולה לגרום לחיפוש אחר מקום שבו מקבל הילד פידבק חיובי להצלחה. זה יכול להיות ילד שהיה הליצן של החבר'ה, לאור פידבקים חיובים על חוש הומור ויכולת משחק (ולא ננקוב בשמות של סלבריטאים מסוג זה). זה יכול להיות ילד שהופך לספורטאי מוצלח, לאור פידבק חיובי על הישגיו בספורט (וגם כאלו לא חסרים).זה יכול להיות ילד שדווקא הצבא נתן לו נקודת פתיחה חדשה וחוויית הצלחה שהפכה אותו לקצין בכיר ברבות הימים (וגם כאלו לא חסרים לנו בארץ). אך מה קורה שלאותו ילד, אין חוויית הצלחה או שיש חוויית הצלחה במעשים שליליים? כאן אנחנו ב "זיו נעורים" נכנסים לתמונה  עם תכנית "דרך הים"-שהיא תכנית "אחרת"

נכתב על ידי ארז וקנין,מנהל מרכז ימי זיו נעורים בנתניה,בוגר קורס חובלים,רס"ן במיל'.