במכללת לוינסקי: קבוצת סטודנטים פולנים משתתפת בפרויקט לתיעוד עדויות ניצולי שואה מפולין

קבוצת סטודנטים נוצרים מטורון שבפולין, יצרה שיתוף פעולה אקדמי מיוחד עם סטודנטים להוראה ממכללת לוינסקי. במוקד הפרויקט - תיעוד והחייאה של עדויות ניצולי שואה מפולין.

פרופ' עמירה ערן, ראש בית הספר הבינלאומי במכללת לוינסקי לחינוך, יזמה את המפעל החינוכי הזה וחתמה על הסכם שיתוף הפעולה עם המכללה לפילולוגיה עברית בטורון, שבראשה עומד נזיר פרנציסקני. לדבריה, מטרות הפרויקט הן: הפצת זיכרון שואת יהודי פולין, מסריה ולקחיה בפולין המודרנית באמצעות סטודנטים ילידי פולין; תיעוד עדות ניצולי השואה ויצירת סמל לאומי מסיפור אישי; טווית קשרים והקשרים תרבותיים ואישיים באמצעות למידה רבת רבדים של היצירה היהודית והישראלית.

החלק הראשון של הפרויקט הורכב מסמינר אקדמי בן שלושה שבועות שהתקיים במכללת לוינסקי, והוקדש ליהדות ולימודי השואה. לאחר הלימודים האקדמאיים הפורמאליים במכללה, התלוו סטודנטים ממכללת לוינסקי לסטודנטים מפולין, ויחד הם ראיינו יהודים יוצאי פולין בארץ, ששרדו את השואה. עדות זו הם תיעדו באינטרנט כיומן (בלוג) של מסע נפשי.

החלק השני של הפרויקט יתקיים בין השואה ליום הזיכרון, ובו יטוסו הסטודנטים מכללת לוינסקי לפולין, יפגשו שם שוב את עמיתיהם, ויחד עמם יתחקו על פרטים ואנשים נבחרים בחייהם ובמקום מגוריהם של הניצולים שתיעדו. הם ישחזרו, ביחד עם הסטודנטים מהמכללה להוראה בביאליסטוק, את עברם של הניצולים מעיר זו, ויפיקו, ביחד עם הסטודנטים מטורון ואנשי אקדמיה פולנים, סמינר שיוקדש לזיכרון השואה.

כשפרופסור ערן, ילידת קיבוץ המעפיל, מסבירה את היוזמה שלה לפרויקט, ההתרגשות ניכרת בקולה.

"אני דור שלישי להורים שמשפחתם נכרתה כמעט כליל בשואה. גדלתי כבת יחידה בבית שבו הוטמן בשתיקה כאב גדול. הכאב גדל לצדנו, נספג בד.נ.א. שלי ולימד אותי על סוד גדול שאי אפשר לדובב אותו במילים.

אני מניחה, שהעובדה שבחרתי להתמחות בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים וביחסי הגומלין של שלוש הדתות, יהדות, נצרות ואיסלאם, נבעה מן האמונה שלי שברמה המופשטת והפילוסופית, אפשר להגיע להבנה והסכמה והבנה בין בני הדתות השונות.

כראש בית הספר לתלמידי חו"ל במכללת לוינסקי, נפלה לידי הזדמנות חד-פעמית להגשים את החזון שלי ולשלב בין למידה אקדמית לבין חינוך, שבנוי במהותו על הטבעת יחס לעצמך ולאחר.

בפולין פגשתי באיש כנסייה שהקים בטורון, עיר מולדתו של קופרניקוס ששינה את פני עולם המדע, אקדמיה ללימוד עברית. הסטודנטים הפולנים הנוצרים למדו עברית מפי פרופסורית יהודייה, רבקה הלפרין, שלימדה ספרות עברית באוניברסיטה בעלת מוניטין בארה"ב והפכה את הוראת העברית לפולנים למפעל חייה. היא הצליחה בצורה מדהימה והסטודנטים שלה דיברו עברית שוטפת ושלטו בספרות ובתרבות דוברת העברית".

פרופ' ערן, מדגישה: "אנחנו רוצים להפוך העברית ממכשיר של קומוניקציה תפקודית לשפה של תרבות ושל זכרון. אנו מבקשים להפוך חומר לימודי תיאורטי למקום מפגש חושני וממשי ולחברו אותם למקומות ישראליים חיים, כגון ירושלים על מורכבותה ההיסטורית וכדוגמת השרון, המסמל את הצמיחה החקלאית, המאפיינת את ישראל המודרנית על פני היהדות הגלותית.

במכללת לוינסקי יצרנו דו-שיח חינוכי בין סטודנטים ישראלים בני הדור השלישי של הנרדפים לסטודנטים מפולין בני הדור השלישי לרודפים.

השפה העברית שקישרה את הפולנים הנוצרים למהות אמונתם, הפכה במפגש החינוכי והאקדמי שלנו לדיאלוג אישי ותוסס. הפגשנו את הסטודנטים מפולין עם ניצולים מארצות מוצאם והם, ביודעם פולנית ועברית, היוו גשר חי בין הניצולים לבין הסטודנטים הישראליים. במו ידינו בנינו מבני הדור השלישי גשר פועם מעל לתהום השתיקה של הדור שהוכחד בארצם.

כשהפולנים יחזרו לארצם, מלווים בסטודנטים שלנו, הם ייצאו לבקש אחר שרידיהם של הניצולים שריאיינו בארץ, לאסוף שמץ מזיכרונותיהם וכך להשיב לסיפור הגדוע, את החתיכה החסרה, והתקווה לסוף טוב".

ד"ר מרים דוד, מרצה במכללת לוינסקי לחינוך, הפועלת במשך שנים רבות לחיזוק קשרי ישראל פולין, מלווה משלחות נוער וצבא לשם ושומרת על קשרים אישיים עם הניצולים מפולין. ד"ר דוד הייתה הראשונה שאיתרה את הפוטנציאל שטמון בטורון. ד"ר דוד אחראית על המשלחת מפולין מטעם בית הספר הבינלאומי.

לדבריה, השואה מוצאת את ביטוייה בשיח החברתי, התרבותי במדינת ישראל ובעולם כולו באמצעות "זיכרון השואה". ה"זיכרון" הוא "הנצחה"! אך גם למונח זה יש ביטויים שונים באתוס הישראלי והעולמי. זיכרון השואה בחברה הישראלית נבדק מן המקום של הזיכרון הציבורי הקולקטיבי, ומשלב דיונים חברתיים ותרבותיים, אך מתחבר גם לסוגיות תאולוגיות.

השינוי הבולט ביותר הוא המעבר מהתייחסות קולקטיבית להתייחסות פרטנית אישית, כאשר המונחים "העם היהודי", "ששה מיליון", מפנים את מקומם לסיפורים אישיים של הניצולים. מפעל "לכל איש יש שם" הנציח את שמות הנספים והעמיד את נושא השם, האדם במרכז ההוויה האנושית. לא עוד קולקטיב, אנשים, קהילות, אלא "האדם כאדם" – שהלך ולא שב.

כשם שהקורבן קיבל שם, מספר וזהות, כך גם התוקף, לא עוד רוצחים, תוקפים, מפלצות לא אנושיות. המפגש עם אנשים ממשיים דור שלישי לרוצחי יהודים מאפשר לנו לבנות יחס חדש ואחר לפולנים של היום".

ד"ר דוד סנש, אחיינה של חנה סנש, משמש אף הוא כדמות מפתח בפרויקט השיח וההנצחה עם הסטודנטים מטורון. הסטודנטים למדו על גבורתה של דודתו, חנה סנש, עוד בארצם והפגישה עם שאר בשרה, במקצועו מומחה בפסיכו-תרפיה ופסיכולוג קליני, הייתה עבורם פגישה עם גבורה חיה.

ד"ר סנש, מפדויי שבויי מצריים, גם ממחיש בביוגרפיה שלו סיפור של גבורה שעובר בתורשה, כמו צופן גנטי. ד"ר סנש מגלם הן עבור הסטודנטים מממכללת לוינסקי, שאותם הוא מלמד פרקים בחינוך מיוחד, כמו גם עבור הסטודנטים מטורון לקח חי ונושם, עדות מהלכת של ביוגרפיה לאומית, סיפור אישי ומשפחתי, הממוזגים יחדיו.