הילד משקר? מה זה אומר?

אולי מוזר לשמוע, שהשקרים מהווים מרכיב גדול במערכת היחסים בין בני אדם ובמערכת היחסים בין ילדים למבוגרים. אך אם נבדוק את המצב נמצא, ששקרים – רגילים או 'לבנים', תמימים או פליליים, מוסכמים בחברה מסוימת ומנודים בחברה אחרת – תופסים מקום רחב בהרבה ביחסי אנוש מאשר מוכנים להודות. על מנת להבין מערכת יחסים זו בין מבוגרים לילדים הבנויה על שקרים ננסה לבדוק ולהבין את השקרים, אומר גדעון לוין במאמר שמופיע באתר הגיל הרך.
לא ייפלא שילדים משקרים, כשהם מחקים בכך את שקריהם של המבוגרים. אבל כמה וכמה שקרים של ילדים מחונכים היטב יש בהם משמעות מיוחדת. מן הדין שיעוררו הרהורים בלב המחנכים תחת להרעימם. הם באים עקב מניעי אהבה עזים יתר-על-המידה...הם מטילים אי-הבנה בין הילד ובין האדם שהוא אוהב. ז.פרויד
מחנכות והורים רבים נתקלים בשקרי ילדים מן הגיל הרך ביותר. כולם תוהים על התופעה ומתלבטים כיצד להגיב. על מנת להבין תופעה זאת יש צורך להגדיר את מהות השקרים. כל ניסיון לעשות זאת נתקל בקשיים רבים וקשה למצוא הגדרה מוסכמת על הכל. יש המגדירים את שקרי הילדים כתיאור מסולף באופן מגמתי של המציאות. אולם הגדרה זאת אינה לוקחת בחשבון, שכדי לתאר את המציאות, ובוודאי כדי לסלף אותה במתכוון, צריך להיות מסוגל להכיר בעובדות המציאות. ראיית העולם של בן שנתיים, בן ארבע, בן שש או בן עשר שונה בשל הניסיון המצטבר ובשל שוני בצורת החשיבה של כל ילד. מאליה מתעוררת השאלה מדוע יהיה מישהו – ילד או מבוגר – מעוניין לסלף ביודעין את נתוני המציאות? התשובה הכללית היא כדי להשיג בצורה זאת הנאה או יתרון, שבדרך אחרת, כך נדמה לאדם המשקר, לא יוכל להשיגם. מכאן ששקרים בכל גיל נובעים תמיד מאגוצנטריות.
קושי אחר בהבנת השקרים נובע מן הקשר בין סיפורים, פרי ההמצאה והדמיון, לבין השקרים. אלה וגם אלה מתארים מציאות כפי שהמספֵר רוצה לתאר אותה ולאו דווקא כפי שהיא באמת או כפי שהיא נראית בעיני אחרים. אם המספר אינו רוצה להשיג יתרון אישי על ידי הסיפור, נהוג בתרבותנו לקרוא לכך "יצירה ספרותית". גם ביצירה הספרותית יש משום יתרון למספֵר, אם כי יתרונות אלה הם לרוב הפגת מתחים אישיים בצורה לא-מודעת הנעשית בבחירת נושא ותוכן הסיפור. בהקשר זה אפשר לטעון, שמערכת האשליות שבני-אדם יוצרים לעצמם הם בבחינת שקר. אין זה משנה, שיש הרבה אשליות, שהן בבחינת מוסכמות חברתיות כמו האמירה ש"עושר מביא אושר". יש המוכרים אשליות שקריות בצורת קמיעות או חפצים שונים ומשונים. בימינו ממלאת הפרסומת תפקיד דומה ולעתים היא על גבול או מעבר לגבול האמת.
אצל ילדים אנו מוצאים צורת ביטוי זאת לרוב במשחקיהם. אפשר להמחיש זאת במשחקי ילדים המכונים "משחקי כאילו" או "משחקי נגיד ש...". במשחק כזה ילד אומר "נגיד שאני חייל..." או מציע לילד אחר "בוא נשחק כאילו אני רופא ואתה חולה". בציבור ידועים משחקים אלה כמשחקים דרמטיים. התנהגותם של השחקנים דומה למה שהם ראו וקלטו מסביבתם. אך היא אינה המציאות עצמה. יש הטוענים, שהרצון של בני-אדם ללכת לתיאטרון ולחזות בהצגה, שהיא תמיד עולם "כאילו" היא צורה של סובלימציה. השחקן יוצר את האשליה במתכוון ובמודע בעוד שהצופה 'נכנע' לה במקרים רבים.

ככלל אפשר לקבוע, שהשקר הוא "תוצרת" של 'האני' הפסיכולוגי של המשקר. תפקיד 'האני' של האדם הוא להכיר את המציאות על כל גווניה; לפעול בתוכה ולהתאימה במידת האפשר לצורכי האדם. הדבר משקף את היכולת של האדם לפעול, לחשוב, לדמיין, לזכור, לשפוט ועוד. נראה, שהאדם ובמיוחד הילד משתמש בשקר כאשר 'האני' שלו מרגיש מאויים, מקופח או חסר אונים. מצב זה יכול להגיע לדרגה חמורה כזאת, שהמשקר לא ידע יותר אם הוא מדבר אמת או משתמש בשקר. אנו מכירים אנשים מבוגרים הידועים כ'בלופרים', משמע אנשים אשר מציגים אי-אמיתות לגבי עצמם באופן מתמיד וזוכים לכן ליחס חשדני או לגלגני של בני סביבתם, יחס אשר מצדו חוזר ומגביר את 'הבלופים' שלהם. במקרים רבים אין הם מודעים למשמעות דבריהם ומתפתים להתייחס אל 'הבלופים' של עצמם כאל מציאות ממשית. התנהגותם זאת יוצרת דגם-הזדהות עבור בני סביבתם, ובמיוחד עבור ילדיהם. כך נוצרות 'משפחות של בלופרים' מוכרים לבני סביבתם.

יש הטוענים, שתופעת השקרים הכלליים והפרטיים בימינו מתרבה בגלל המגמה הגוברת לאינדיבידואליזם. בורחים מן הכלל ובורחים מן האחריות אל עולם, "שכולו טוב", משמע כולו יצירה עצמית בלתי-ריאלית ומלאת אשליות. הואיל ורק ההצלחה האישית נחשבת וזוכה להערכה, יש להשיגה בכל מחיר ואמצעי – והשקר כלפי עצמו וכלפי הזולת אינו מחיר יקר מדי בהשקפת עולם זאת.

שקרים הם ביטוי לתוקפנות. בדרך-כלל זו תוקפנות מילולית. האדם מנסה באמצעים פסולים להגיע להישגים או ליתרונות, שבדרך רגילה אינו מצליח להשיגם. בעזרת שקרים הוא מנסה, ולעתים מצליח, לגבור על יריביו החזקים ממנו בעשייה או בדיבורים. מבחינה זו אפשר לטעון, שגניבות הם "שקרים מעשיים", שקרים המבוצעים במעשים הלכה למעשה. אדם הגונב כרטיס אשראי משקר בהציגו כרטיס זה כאילו שלו הוא. כאשר נתפס ישקר מילולית, שמצא את הכרטיס. ילד טוען, שחברו גנב לו צעצוע חדש. הנאשם משיב בשקר, שלא נכון, לא עשה זאת וטוען שמצא את הצעצוע – למרות שהכל ראו כיצד 'לקח' את הצעצוע. יש אפוא ממדים שונים של עוצמה בשקרים השונים. מכאן אפשר ללמוד, שהמתמידים בשקרים הם בעלי 'אני' פגום, אפשר לומר שהם סובלים מצורות שונות של רגשות-נחיתות ומנסים להתגבר עליהם בעזרת השקרים.

דוגמאות רבות של 'אני' חלש מראות כיצד השקרים מגבירים, כביכול, את כוח ה'אני' של המשקר. הוא מתקשט במעשים של אחרים, הוא מציג הישגים של אחרים כאילו הם שלו, הוא פעיל כאילו היה בעל-יכולת ממשית. דוגמה בולטת היא ההעתקות בבחינות בית-הספר על מנת להשיג ציונים טובים יותר. זוהי מערכת שקרים על מנת להשיג יתרון ברור – ציונים טובים יותר. זוהי מערכת שקרים הנגרמת בעקיפין על ידי הממסד הפדגוגי אשר במקום עזרה הדדית ועבודה משותפת (להן הוא מטיף כמידה טובה במשך כל השנה) אוסר אותן בעת מבחן. במקום שה'אני' של התלמיד יתחזק בעבודה משותפת עם חבריו, ה'אני' שלו נחלש והוא מנסה בכל דרך להשיג יתרון בתוצאת הבחינות.

יש המתייחסים אל השקרים כאל מעשים בלתי-מוסריים ורואים בהם הוכחה לכישלון המצפון של האדם המשקר. אולם אם מדובר על שקרים של ילדים בגיל הרך איננו יכולים להתייחס אל השקרים כאל כישלון מצפוני. בגיל הרך המצפון עדיין מתפתח ואינו שלם. הידיעה מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור נוצרת רק לאיטה על ידי מסכת היחסים המחנכים עם המבוגרים, על ידי הרגשות אשמה במקרים מסוימים כאשר הילד "נתפס" במעשה אסור או בשקר. כדאי לזכור בהקשר זה את המובאה של פרויד הקושר את השקרים עם מניעי אהבה מאכזבים. הואיל ובחשיבה האגוצנטרית האבחנה בין טוב ורע, נכון ומוטעה עדיין לא מפותחת, גם המודעוּת לדבר שקר עדיין אינה מגובשת. מעיר על כך ז.פרויד בהמשך למובאה שלעיל: "...אל יהיו מקרים קטנים אלו [השקרים] של חיי הילדות קלים בעינינו. נתחייב במשגה חמור אם נבוא להינבא על פי חטאי ילדות כאלה על התפתחותו של אופי לא מוסרי. אך וודאי הוא, שמעשים אלה קשורים במניעים הנמרצים ביותר של נפש הילד...(ע'334).

אחרי סקירת מערכות השקרים של ילדים בגיל הרך ובגיל בית-הספר והנעורים, יש להעיר הערות אחדות על השפעת השקרים של המבוגרים על הילדים, בין אם השקרים מכוונים ישירות אל הילדים ובין אם הם נשמעים על ידי הילדים בהתבטאות בין המבוגרים לבין עצמם. מערכת זאת מתרחשת הן על המישור האישי והן במישור הציבורי.

במישור הציבורי אנו עדים לשקרים במוקדי הכוח. כאשר הולכים לבחירות דמוקרטיות מבטיחים המועמדים להיבחר הבטחות, שהם יודעים בבירור, שאין בדעתם או ביכולתם לקיים. קניית קולות של בוחרים בשוחד גם הם ביטוי למערכת שקרים. כאשר "נבחרי העם" מצביעים לא בשמם – זהו שקר. הילדים שומעים על כך בתקשורת או בשיחות הוריהם. אם ל"נבחרי העם" הדבר מותר, לפשוטי העם לא כל שכן. השקרים קורים במישור הכלכלי, במישור החברתי ובמישור המדיני. האכזבות והתגובות, האלימות לעתים קרובות, שהתנהגות שקרית זו מעוררות מגיעות כמובן גם אל הילדים המבינים אותן כביטויי התרבות של המבוגרים. כך נוצרת אקולוגיה של תרבות של שקרים עם השפעה קטלנית בעיקר על בני הנוער. על הביטויים הקיצוניים יותר בהקשר זה במשטרים טוטליטאריים הערתי לעיל.

במישור האישי אנו מכירים מה שמכונה "שקר לבן". אלה שקרים, שתפקידם אינו הבטחת יתרון אישי אלא היחלצות ממצבי מבוכה. אלה מצבים, שקשה למבוגר להתמודד עם משמעותם ולספר את האמת לילד השואל. ילד שואל שאלה מביכה: "היכן סבתה?" סבתה נפטרה, אך המבוגר מתקשה לומר זאת והתשובה לילד היא, ש"סבתה נסעה לחו'ל". ילד שואל מדוע אבא אינו הולך לעבודה. הוא מקבל כתשובה, שאבא אינו מרגיש בטוב – בעוד שלמעשה פוטר מעבודתו. עד מהרה הילדים מבינים, שדברי המבוגרים אינם תמיד אמת. כאשר ילד מתקשה להסביר את האמת על מעשיו, הוא משתמש בשקרים ולעתים בשקרים לבנים. ילד מקבל מכתב נזיפה ממורתו כדי שימסור אותו להוריו. הוא "שוכח" למסור אותו. כאשר נשאל על ידי המורה הוא עונה, ש"איבדתי את המכתב".

כיצד על המבוגרים להגיב על שקרי הילדים? ברור הדבר, שכל מקרה הוא ייחודי. אין שקר חד-פעמי דומה לשקרים רצופים. אין אי-אמירת אמת דומה לאמירה דמיונית ולא אמיתית. אין ילד משקר בן ארבע דומה לילד משקר בן תשע. משום כך תהיינה ההצעות הבאות כלליות בלבד, עקרוניות במהותן ולא מתאימות לכל מקרה.
· כדאי שהמבוגר יבדוק את עצמו אם הוא משתמש בשקרים, גם אם הם 'לבנים', בדיבוריו עם הילד ובסביבת הילד. יש להימנע מכך בכל מקרה. במוקדם או במאוחר יגלה כל ילד את אי-האמת בדברי המבוגר ויקבל אמירת-שקר כדבר מקובל, לעתים אפילו כדבר רצוי במקרים מסוימים. כך יהפוך הדבר מקור להזדהויות מבלי שהמבוגר מודע לכך. ילדים משווים בין דברי מבוגרים שונים. כאשר ילד שומע מאביו, שתאונת מכונית נגרמה על ידי הנהג וגם שמע בחדשות, שהתאונה נגרמה על ידי ילד ששיחק בכביש, הילד תוהה מי צודק ומי משקר.
· אם המבוגר יודע, שהילד אומר דבר-שקר, עליו להגיב באומרו, שהוא יודע שזהו שקר ואין הוא מוכן לקבל שקרים. ידיעת הילד, שהמבוגר יודע, שהוא משקר, ירתיע במקרים רבים. גם אם אינו מרתיע יגרום הדבר להרגשות-אשמה, להרגשות חרטה ולאי-נוחות רגשית רבה אשר יכולות למנוע את השימוש בשקרים. בגיל הרך של הילדים מספיק, שהמבוגר יכריז שהוא יודע שהילד אומר שקר ואינו מוכן להשלים עם זה. אין טעם לפנות אל המצפון, שעדיין אינו בשל ואינו מתפקד.
· שמעתי ממחנכות, שבכיתתן מרבים לשקר, שהן אוספות את הילדים ל"משחקי שקר", משמע מי יכול להמציא שקר מקורי יותר, מוסווה יותר ויעיל יותר. הסבירו לי, שהדבר פועל כמו סובלימציה ומאפשר להן להגיב על 'שקרים באמת' בחומרה יתירה. אני מטיל ספק באמצעי זה. אם השקר הוא דבר בלתי-מוסרי, בלתי מתקבל בחברה נאורה, כי אז אין להשתמש בו גם בצורת משחק סובלימטיבי. כשם שמשחקי תוקפנות סובלימטיביים אינם מפרקים תוקפנות (בניגוד לדעת פסיכולוגים רבים), כך גם משחקי שקרים אינם פועלים.
הואיל והשקר פוגע במקרים רבים בזולת, ילד או מבוגר, דורשים מן הילד המשקר ה'נתפס' בשקרו להתנצל ולפצות בכל דרך אפשרית את הנפגע על ידו. יש המפרשים אמצעי זה כעונש ויש המפרשים אותו כאמצעי הרתעה ויש הרואים בו ביטוי ליחסי אנוש רצויים. יעילותם של אמצעי הרתעה – משמע פחד בפני גילוי האמת ועונש אפשרי – מפוקפק בדרך כלל וכך גם במקרי שקרים. המעשים 'הרעים' נעשים לרוב מתוך דחף רגעי ולא מתוך שיקול-דעת ולכן אינם עומדים בפני ההרתעה. יש הנוקטים בעונשים כמו הרחקת הילד המשקר ממגע חברתי עם ילדים אחרים ובידודו. עונש זה אינו משיג את מטרתו משום שבדידותו של הילד מעלה במחשבותיו הרהורי תקיפה, כעס ושנאה, שאינם פוסלים את מעשי השקרים. הרי דרוש תיקון היחסים עם הזולת ולא ניתוק ממנו! אילוצים חברתיים המחייבים את הילד לשתף פעולה, לעשות מעשים על מנת שיהיה שותף בחברה וימלא בה משימות משותפות נראות לי אמצעי תגובה יעיל בהרבה. לדעתי עצם הודעתה של המחנכת או ההורה, שהוא יודע, שהילד משקר הוא עונש משום שזו הוכחה שאמצעי השקר לא פעל ולא הועיל וגם מסכן את טיב היחסים האמוציונליים בין הילד ובין המבוגר בו הוא תלוי. פירוש הדבר סכנה למערכת היחסים הרגשיים הנחוצה לכל ילד למען הרגשת הביטחון שלו.

לקריאה נוספת:
פרויד, ז. – 1913 – שני שקרי ילדים בהוצ. דביר, כרך ג'