"אנורקסית שלי" -אפשר גם אחרת / אורלי פוקס

"אנורקסית שלי" -אפשר גם אחרת

"אנורקסית שלי" הינו מסמך אוטוביוגראפי נדיר המתאר את שלבי הגילוי, ההתמודדות וההחלמה ממחלת האנורקסיה שחלתה בה בתי. אנו חושפות בספרנו את סיפורנו האישי, ללא כחל וסרק, במטרה לעזור למשפחות המתמודדות עם האנורקסיה, לתמוך, לעודד ולהראות שיש מוצא, יש תקווה ויש דרך למגר את הנגע הנורא הזה, האשליה הרזה שמסוגלת להמית את מי שלוקה בה.
במהלך מחלתה של בתי, הייתי מבלה שעות מול המחשב בכתיבה של הדברים, מתוך תראפיה אישית שלי והתמודדות שלי עם המחלה הנוראה. עם הזמן ראיתי שהכתוב נערם לפרקים פרקים והחלטתי שאם כבר אז כבר, כלומר אם כבר כתבתי למה לא לנסות להוציא את הסיפור שלנו לאור כדי שייתן קצה אור לבנות ולמשפחות אחרות בהתמודדות מול המחלה האימתנית והנוראית הזו.
ארבע שנים היתה בתי חולה במחלה, ארבע שנים קשות שהמצב רק הלך והדרדר. ארבע שנים של קשיים, התמודדות, חציית קווים אדומים, ארבע שנים של חוסר אונים משווע מול המצב הנורא והמערכת שידיה קצרות מלהושיע,כשהמצב רק הלך והחמיר והאור לא היה נראה באופק אולם אנחנו לא נתנו למחלה להכריע אותנו, עשינו הכל כדי להילחם בה והיה ברור לנו לאורך כל השנים כי זו לא עוד מלחמה, אלא זו בעצם המלחמה על החיים של הבת שלנו ואנחנו ננצח אותה ויהי מה. נכון, קל להגיד, אך כלל לא היה פשוט ליישם בפועל,במציאות שהכתיבה לנו דברים אחרים ממה שרצינו. היא לא שיתפה פעולה בהתחלה, אומנם היתה הולכת לטיפולים אך בעצם עושה מה שבא לה ולא מה שהמטפלים אומרים, אין ספור שקרים, תכמונים ותחכומים והמון כאב לב מצידנו, רואים את בתנו חסרת אונים, הולכת, דועכת, נחלשת והורסת לעצמה את חייה הצעירים והיפים שעוד לפניה, והכל למען מטרה אחת, אשליה אחת, להיות רזה ולא סתם רזה אלא רזה עד מוות. היא אומנם לא ראתה את עצמה רזה כי במראה ראתה מראה מעוות, אך אנחנו ראינו שכמעט ולא נשאר ממנה כלום. כבר בקושי עומדת על הרגליים, עצבנית, הראש עסוק כל היום סביב ההתעסקות באוכל וברזון, ראינו והיינו חסרי אונים, דברנו אך זה נפל על אוזניים ערלות, לא היה מי שישתף פעולה. עד שיום אחד התעוררה והבינה שאם לא תלחם המחלה פשוט תגמור את חייה ובכוחות אחרונים החליטה להילחם ביחד איתנו, שנתנו לה את כל האהבה ואת כל הגב והתמיכה שהיתה זקוקה לה עד אין קץ. היה ברור לנו שאנחנו איתה באש ובמים, לטוב ולרע, לא נרים ידיים, זו המלחמה- מלחמת הקיום שלנו, של בתנו, ורק אנחנו יכולים לה בכוחות משותפים. ואכן לאחר מלחמה ארוכה ומתישה בתנו יצאה מן המחלה. אף פעם לא וויתרנו אף לא הרמנו ידיים, תמיד ראינו את האור בקצה המנהרה הארוכה.
היום היא שלוש שנים אחרי, בריאה, אך כל יום ביומו הוא עדיין מאבק, כי אין ערבות שלא תגיע לשם שוב. כל משבר יכול לדרדר שוב למחלה אך היום יש לה ולנו את הכלים והכוחות להילחם יותר, והיום היא יודעת לבקש עזרה בזמן ולא ליפול. לומדים לחיות עם המחלה, לנהל חיי שיגרה ולהתמודד במהלך כל החיים וזה אכן אפשרי.
תקוותי שאוכל לעזור לבנות אחרות ולמשפחות אחרות בהתמודדות הקשה היומיומית, שהאור שלנו ייתן גם להם קצה של תקווה.