מקנאת אחים לאהבה

"אמא תגידי לו!" או "אבא הוא לקח לי..." אלו הן רק חלק מהאמירות שרבים מאיתנו כהורים שומעים, במיוחד בתקופה זו של החופש, שבה הילדים מבלים יותר שעות בבית וביחד. כהורים, אנו מרגישים שעל מנת להעניק חינוך טוב יותר לילדינו, עלינו להתערב במריבות ביניהם, ואולי כבונוס נשיג לעצמנו גם מעט שקט בבית. מה שמוביל לא פעם להתערבויות בנוסח הפרד ומשול כגון: "את הולכת להירגע בחדרך ואתה הולך לחדרך ועכשיו, שיהיה קצת שקט!".

ילדים מרבים להתחרות ביניהם על הערכתם ותשומת לבם של ההורים ומגלים כיצד רגשות של קנאה צצים בהם, מה שטבעי ביריבות בין אחים. כולנו מכירים את רגש הקנאה המתעורר בנו כלפי מי שיש לו יותר משלנו. יותר כסף, יותר חכמה, יותר הצלחה... אם ניזכר בסיטואציה שבה הרגשנו סבל בשל קנאה שהתעוררה  בנו, נוכל לגלות אמפתיה כלפי ילדינו.

במסגרת עבודתי, אמר לי ילד בן 12 ממשפחה עם הורים תומכים שבה יש אח נוסף הצעיר ממנו בשנתיים ש"לא משנה כמה אתאמץ, הם תמיד יחשבו שאחי הוא מלאך, הם פשוט לא רואים שהוא כל הזמן רק מציק". זה לא דבר קל להתמודד עם הרגשות הללו אך עלינו ללמוד כיצד להכיר בהם בכדי לתעלם לכיוון חיובי, מפני שממחקרים על רגשות עולה, שהקנאה מציקה מאוד ועלולה להוביל לתסכולים, לעצבות ואף לגרום לסבל של ממש. לכן אמירות בנוסח: "למה אתה מקנא? זה לא יפה לקנא!" או "אין במה לקנא" הן אמירות שלא יקדמו את ילדינו.

אז מה עושים?

קנאה של אחים קטנים בגדולים מהם דוחפת אותם ללמוד, מתוך רצון לזכות ביכולות וזכויות נוספות. מדובר ברגש דואלי. מצד אחד הוא הכרחי למימוש והתפתחות, אך מצד שני הוא עלול להיות שלילי והרסני, אם ההנחה העומדת בבסיסו של רגש הקנאה, היא שכל מה שיש לאחר גם אני צריך. לדוגמא, כשתמר רואה שההורים מרשים לאחיה הגדול להישאר ער עד שעה מאוחרת ולצפות בטלוויזיה, היא מייד מגיבה: "זה לא הוגן... למה לו  אתם מרשים להשאר ער ולי אתם אומרים ללכת לישון?". אם נצליח להבין שתפקידנו כהורים הוא לעזור לילדינו להתפתח ולממש את הייחודיות שבכל אחד מהם, יש יותר סיכוי שניתן לכל אחד מהילדים כמה שדרוש לו, בהתאם לצרכיו. הילדים יזכו לכבוד ולהרגשה שההורים קשובים לרצונותיהם ואנו נוכל לאהוב ולהקדיש תשומת לב אמיתית לכל אחד מהם.

ליכוד משפחתי

אחד מהכלים המעשיים האפקטיביים ליצירת אחווה בין האחים, זו ההתייחסות אליהם כאל קבוצה בכל הזדמנות. אמירה כגון: "חבר'ה לאן יוצאים היום?", היא אמירה שמעודדת הרגשה של שייכות קבוצתית ומסייעת לילדים לראות עצמם כיחידה אחת ומלוכדת ויחד עם זאת, לא מבטלת את ייחודו של כל אחד.

דרך נוספת שבה אפשר לחבר בין האחים על אף הקנאה ורגשות אחרים שעימם הם מתמודדים, היא לתת לילדים מטלה משותפת, כמו למשל, לערוך ביחד את השולחן לקראת הארוחה ובאופן כללי, כדאי לעודד את הילדים להתנהגות של שיתוף. אם מדובר בגיל הרך אז אפשר למשל  ללמד את הילדים שיש חפצים או צעצועים ששייכים להם באופן אישי, אך רוב הצעצועים והמשחקים בבית הם משותפים לכולם. גישה כזו מעודדת שיתוף פעולה, התחשבות ונתינה הדדית.

זכרו שמריבות בין אחים, מצביעות על הקשר שביניהם וזה נורמאלי. יחסי אחים הם כלי להתמודדות הטובה ביותר שבה נדרשת יצירת קשר בינאישי והסתגלות לסיטואציות חברתיות, מפני שהאחים לומדים בתנאים של 'חממה ביתית' איך מתדיינים, מתפשרים ופותרים משברים, וכיצד מתנהגים בחברה. ילד שגדל עם אחים, לעומת ילד יחיד, הוא בדרך כלל גמיש יותר ומסתגל טוב יותר לשינויים סביבתיים. הבית הוא המקום הטוב ביותר להתרגל לכך שעליך לחלוק את מרכז הבמה עם עוד רבים אחרים ושאיננו לבדנו במרכז.

דרך הזהב

ראיה נוספת עמוקה ומקיפה בנושא רגש הקנאה מצאתי בחכמת הקבלה שחוקרת את טבע האדם ומדריכה אותנו להתנהגות נכונה ומאוזנת עם הטבע. הקבלה מסבירה כי לרגש הקנאה יש מקום של כבוד, מפני שרגש זה יכול לשמש כמנוף לצמיחה רוחנית, ותורמת להתקדמות הפרט והחברה. איך זה עובד?

כתוב ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה", כך שאדם שמקנא באדם אחר, מוצא עצמו משתדל להיות 'יותר ממנו' ולכן מפיק מעצמו את המיטב. האחר, בתורו, מסתכל עליו ומשתדל עוד יותר. במילים אחרות, רגש הקנאה מוביל להתפתחות והתקדמות והתחרות שנוצרת לא מיועדת ליריבות בין איש לרעהו אלא דוחפת את כוחות הטבע של האדם, לכיוון חיובי של רצון להתקדם.

אנו צריכים את כל התכונות שלנו ואין טעם בלהלחם או לנסות לשנות אותן, אלא רק ללמוד כיצד להשתמש בהן בצורה נכונה.לדוגמא, כיצד ניתן לכוון ילד אינדיבידואליסט שנוהג בדרך כלל לשחק לבד שלא מוותר לאחיו ומתעקש על שלו? אם נעודד אותו למשל, לשחק בקבוצת כדורגל שבה הוא יבין וירגיש שהוא תלוי באחרים ושהצלחת הקבוצה תלויה בו ובכל אחד, אז ההכרה של הילד בכך שיש מטרה משותפת, יכולה להוביל אותו לתת את מיטבו וגם לגלות התחשבות באחרים.

המקובלים מסבירים שהאדם מטבעו מחפש תענוג ושהוא נברא כדי ליהנות. וכדי לאפשר לנו ליהנות, קיים בתוכנו האגו, כמנגנון שדוחף אותנו לרצות עוד ועוד הנאות, וגורם לנו לתחושת ריקנות כשהוא לא מסופק. אם הילד שלנו זקוק להרגשה שמכבדים ומעריכים אותו, אפשר לעודד אותו לעשות משהו שקשור בעזרה והתחשבות בזולת ואז, כשהוא יקבל יחס של כבוד מהסביבה, הוא ילמד שהוא מקבל זאת מפני שהוא נותן. יוצא שעם אותם נתוני אופי, הילד לומד באמצעות הסביבה שכדאי לתת לזולת וכן, ששימוש באופן מסוים באגו יכול להוביל לתענוג מגרימת הנאה לזולת, בעוד שבדרך אחרת הוא מפסיד הנאה.

כמובן שאלה הם רק שלבי ביניים ובשביל להדריך את ילדינו לדרך האחווה והאהבה לזולת, עלינו לשוב וללמוד קודם בעצמנו איך עושים זאת, מפני שהדרך הטובה ביותר לחנך את ילדינו, היא בכך שניתן להם דוגמא בעצמנו.

לסיכום, כאשר נרצה וננסה באמת לחדש את הקשר בינינו, לקשר של נתינה הדדית, נקבל בזאת תמיכה מכוחות הטבע. אם רק נבין שאין צורך שנשנה את תכונותינו ורצונותינו, אלא רק ללמוד כיצד לעשות בהם שימוש משכיל, הילדים שלנו, שיגדלו לתוך עולם כזה יראו בנו מודל להתנהגות של אהבה ואחווה בין אחים, בין אנשים ובין המינים.

המאמר מבוסס על תכנים מאתר "קבלה לעם".

יעל דר, בת 44, נשואה ואם לשני בנים, פסיכולוגית, מאמנת ומנחה קבוצות וסדנאות הורים.