אפס סובלנות לאלימות או אפס סובלנות לתלמידים

עם כניסתה לכיתה, שומעת המורה אודות אירוע אלים שהתרחש במהלך ההפסקה. המורה פונה אל הנער האלים ובסבר פנים חמורות אומרת לו בפני כל תלמידי הכיתה: "גש אלי אחרי השיעור!".
פנייה זו נעשית, למעשה, "מעל ראשם" של תלמידי הכיתה ומשאירה אותם מחוץ לאירוע, כצופים סבילים. המסר העובר לתלמידים הוא, שמדובר בעניין פרטי בין המורה לתלמיד האלים וכי לשאר אין כל חלק באירוע, והם מוזמנים להמשיך לעסוק בענייניהם. התלמידים אכן מטמיעים מסר זה. ובהמשך, כאשר ילד אחר מותקף ממש לידם - הם ממשיכים לעסוק בענייניהם.
תלמידים מעטים בעלי תחושה פנימית של מחויבות ואחריות אישית ביחס לזולת, אינם יודעים כיצד לממש תחושות אלה. ובנוסף, בהיעדר כלים והכשרה מתאימה, רבים הם הסיכויים שתלמיד, אשר ינסה להתערב לטובת ילד מותקף ולהגן עליו, יהפוך בעצמו להיות קורבן לאלימות.
כאשר עולות ונחשפות מסכות מחרידות של התעללויות ממושכות בין תלמידים, ובמיוחד כשמסתבר שתלמידים רבים ידעו על המתרחש במשך חודשים ארוכים ולא אמרו דבר – מערכת החינוך מוכה זעזוע עמוק. כתגובת נגד לגל האלימות הגואה, עולים קולות לאימוץ תוכנית "אפס סובלנות לאלימות".
מאחורי גישה זו עומדת האמונה שהכישלון נובע מכך שלא עשינו מספיק. ההנחה היא שמשמעת נוקשה עוד יותר וענישה מחמירה עוד יותר יהוו גורם הרתעה כה משמעותי, עד שהתלמידים יימנעו מהתנהגויות אלימות.
למרות שגישה זו מכונה "אפס סובלנות לאלימות", הרי שבפועל היא מגלמת "אפס סובלנות לתלמידים". מתוך ייאוש, ובהיעדר כלים לשינוי תפיסתי והתנהגותי ממשי בקרב התלמידים, פונה גישת אפס הסובלנות להתמודד עם בעיית האלימות והכוחניות בחברה באותם כלים עצמם. קרי – שבירת כוח באמצעות כוח רב יותר.
טוב עשו קובעי המדיניות בקביעתם, כי שיטה סמכותנית להתמודדות עם אלימות אינה רצויה משום שאינה "מקנה לתלמידים כישורים שיועילו להם בהמשך"[1]. זהו צעד חשוב בדרך להצטרפות למדינות המפותחות ולמודות הניסיון, אשר זנחו את גישת אפס הסובלנות שלא הובילה לתוצאות ראויות בעולם המערבי (בנבנישתי 2007),[2] לטובת מגוון הגישות המקרבות, הפועלות "מעבר לאפס סובלנות". אמנם יש באפשרותה של גישת "אפס סובלנות" לתת מענה קצר-מועד לבעיית האלימות בבתי הספר. יתכן כי בשבועות הראשונים אחרי פעולת הענישה תתרחש ירידה ברמת האלימות. אולם בטווח הארוך, כשכולם "ייצאו מההלם", יפתחו התלמידים האלימים דרכים חדשות ויצירתיות להעלים את מעשיהם ולמגר את "המלשנים" ביד קשה, ובית הספר יהפוך לסביבה מנוכרת יותר. אפילו באותם מקרים בהם תביא הגישה מזור נרחב לאלימות, הרי שהמענה שיינתן לאלימות בבית הספר יהיה תקף רק לאותם 15% ממקרי האלימות המגיעים לידיעת המורים. רק מקרים בודדים אלה יטופלו בכל עוצמת הנוקשות והחומרה, אליהן מטיפה גישת "אפס סובלנות".
ומה מציעה גישה זו ליתר 85% של מקרי אלימות אליהם המערכת אינה מודעת ולפיכך אינה יכולה לטפל בהם בחומרה? "אחד המנבאים של תופעת האלימות בביה"ס הנו תחושת ניכור בין התלמידים לצוות החינוכי" מציין דו"ח המלצות ועדת וילנאי משנת 1999. עוד הוא מציין כי "חיזוק הקשר האישי שבין המחנך לתלמידיו חיוני לשם פיתוח של דו-שיח ופתרון קונפליקטים ללא אלימות".
כדי לשבור חרם, לבלום הטרדות מיניות, למנוע מכות אחרי בית-ספר, לעצור שמועות מרושעות, סחיטות ואיומים זקוקים התלמידים לכלים מקצועיים ומעשיים. עליהם להכיר דרך התמודדות שונה מזו שהם מכירים הכוללת השפלה חוזרת, או או ניסיון להשיב את כבודם האבוד באמצעות התקפה אלימה. במקום ענישה ואכיפה מוגברת ראוי להקנות להם כלים להתמודד עם האלימות כקבוצה, כחברים בקהילה בית ספרית בהווה וכאזרחים יוזמים ופעילים בעתיד.
תוצריו של החינוך לאדישות, לצד חסרונם של כלים להתמודדות יעילה של הפרט או הקבוצה, ממשיכים ללוות את בוגרי המערכת לאורך כל שנותיהם. חוסר אונים זה אחראי לקיומן של סביבות עבודה משפילות רבות, לשגשוגן של תופעות כמו סחיטה (פרוטקשן), נטישת חושפי שחיתויות לגורלם, Mobbing, הטרדה ותקיפה מינית. תופעות אלה מתרחשות מדי יום בצבא, במקומות עבודה, בקרב אנשי תקשורת ואף במשכן הנשיא. רבים מודעים לקיומן של התופעות, אך הם למדו במשך שנים ש"אין מה לעשות" והם חסרי-אונים. ללא שילובם הפעיל של התלמידים כשותפים מרכזיים במערך ההתמודדות עם אלימות, לא יהיה בכוחו של סגל ההוראה למגר את התופעה בכוחות עצמו.
מה ניתן לעשות? להכיר בעובדה כי התלמידים הם בעלי הידע האמיתי אודות מעשי האלימות בבית הספר. להקנות לתלמידים כלים וטכניקות להתמודדות אישית וקבוצתית עם אלימות, תוך ביסוס ההכרה כי בידם היכולת להתמודד עם התופעה. לשלב הקניית כלים מקצועיים להתמודדות עם אלימות, לפיתוח מיומנויות בין אישיות בקרב תלמידים וכלים לבניית קהילה כחלק בלתי נפרד ומחייב מהכשרתם המקצועית של פרחי הוראה במכללות ושל מורים בהשתלמויות. להטמיע כלי הערכה וניטור מקצועיים, פשוטים וזמינים שפותחו ע"י משרד החינוך (אח"מ - שפ"י) למאפייני אלימות בית-ספרית. ולשתף במידע את ההורים, המורים, והתלמידים.
יוני צ'ונה וגיאורג רוסלר - מנהלים משותפים - מרכז SOS ללימודי אלימות בישראל

[1] "משרד החינוך מתרכך בבואו להיאבק באלימות", השירות הפסיכולוגי הייעוצי, 19/08/2008 עיתון הארץ, מאת אור קשתי

[1]  "מה אנו יודעים על התערבויות יעילות נגד אלימות בבית הספר", רמי בנבנשיתי, כנס אילת 2007.